מתרגשת מאוד. חלום ישן ומודחק מתגשם הבוקר. אני כותבת!
תמיד ידעתי לכתוב.
בגיל העשרה, שטופת הורמונים, כתבתי בעיקר על אהבה, שנאה ומה שבניהם.
וגם שירים, על עצמי, לעצמי, ולחברות שביקשו בהזמנה לכל מיני אירועים..
אחר כך התחתנתי, נולדו ילדים, והחיים נהיו עמוסים, ויבשה העט.
עסוקה בהישרדות היום יומית ובבניית ביתי ואישיותי זנחתי את הכתיבה,
וגם כשהתיישבתי לכתוב לא יצאה אפילו שורה אחת שלמה.
לפני חצי שנה, אחרי עשור של זוגיות, שלושה ילדים שנולדו לי,
והתנסויות שונות ומגוונות של תעסוקה ולימודים,
הרגשתי צורך עז לחזור ולכתוב.
להעלות את מחשבותיי ורגשותיי על הכתב. מרגישה מוצפת.
נולדה לי בת רביעית אחרי שלושה בנים, אושר גדול! נסיכה קטנה, ורודה וריחנית.
ובחופשת הלידה זה הזמן המתאים לפתוח בלוג סוף סוף!
אז הנה אני פה..
דווקא בפוסט הראשון אני מתייחסת לסיפור עצוב. התאבדותה של אסתי וינשטיין ז"ל.
רפרפתי על קטעים מהספר שכתבה, ועלתה לי שאלה אחת גדולה:
אולי שווה לפעמים לוותר על הגשמה אישית או רצון מסויים כדי להישאר קרוב למשפחה ולסביבה המוכרת?
המציאות מראה שדווקא אחרי שהגשימה את עצמה והלכה אחרי הלב היא
התאבדה כי לא יכלה לשאת את הנתק ממשפחתה. כנראה שעל משפחה אי אפשר לוותר. על חלומות כן? או לפחות על חלק מהם?
משאירה את השאלה פתוחה.