בוקר אחד קם אדם, ומרגיש לא טוב. רופא אמיץ אחד שולח אותו למיון בבית חולים. במיון מתעגמות עיני הרופאים, והם מודיעים לו שהוא חולה בסרטן הדם, בסוג קשה וקטלני, ונותנים לו את הבחירה המהירה להלחם על חייו ולהכנס לרוטינת הטיפולים או לוותר ולהסתפק במנות דם להשרדות מינימלית עד הסוף שנהיה פתאום קרוב עד אימה.
זה נשמע מטורף. פרק מסרט או התחלה של ספר. אבל זה לא. זה מה שקרה לאבא שלי לפני חודש. ומאז, בחודש האחרון, אני צופה בו. המלחמה על החיים שלו, השיעור לחיים שלי.
נקודת ההחלטה הראשונה, על המוטיבציה לקבל אותה, מכרעת. ההחלטה להאבק דורשת עוצמה נפשית ונכונות לקבל את כל הפרוצדורות הרפואיות שבדרך. אף אחת מהן אינה תענוג, וכל אחת מהן יכולה להיות פוטנציאל הנאה למרקיז דה סאד. את ההחלטה הזו אבא שלי קיבל, כמו כל ההחלטות בחייו, עם אמא שלי. מדובר במשימה לצוות, וכדאי מאד לארגן צוות מהר ונכון. החיים התחילו להספר בדקות, ואין זמן לשטויות. אמא עברה לגור איתו בבידוד.
ההחלטה השניה הייתה חדה וברורה לו מכל: הוא פנה לרופאים וביקש שקיפות מוחלטת במצבו בכל השיחות איתו. לא הצגות, לא עידוד שווא, בלי להסתיר כלום. את ה(כאילו)שליטה על החיים מאבדים כשמסתבר שאתה עם סרטן כזה. נראה לי שמי שמוותר על הידע לגבי עצמו מחליט בעצם, לוותר על שארית השליטה. ואבא שלי חובב ידע כבסיס לחיים, ואת זה אף אחד לא יקח ממנו ברגעים כאלה.
החלטה שלישית הייתה לערב את הילדים כחלק מצוות המאבק. עניין ראשון – לבקש מאיתנו לטפל בהעברת אפוטרופסות טוטאלית לאמא. עזוב, אמרתי לו, כלום לא נגמר כל כך מהר…. שטויות! הוא פסק. יאללה. בלי הצגות. תביאו את מה שצריך לחתום, אחתום וזה הכל. אמא לא צריכה לסבול אחרי שאני הולך. ככה פשוט הוא אמר את זה. והוסיף בשקט ודמע, תשמרו על אמא. ושניה אחר כך התעשת ואמר – בכל זאת, צריך להערך להכל. בכל זאת, שום דבר הוא לעד.
מאז, בתוך רכבת השדים המוטרפת של שקיות כימותרפיה ודם, בתוך כל הנסיקות והנפילות, הדבר היציב ביותר הן ההחלטות הללו. להלחם על החיים, לדעת בכל דקה מה הולך לצוות הרפואי בראש, והצוות – אמא שנמצאת שם בטוטאליות ואנחנו, הילדים.
אנחנו בנקודת אמצע. אין סוף לפוסט הזה, כי המלחמה הזו תלווה את המשך הקיום של כולנו. וכמו כל הדרמות, מסביבנו: אלה שתומכים בכל מה שניתן, אלה מעולם הרפואה שנותנים עצות ותקווה, אלה שמוסיפים את שמו לתפילותיהם לבריאות או קוראים תהילים, אלה שעוטפים ואוהבים אותו ואת כולנו, אלה שנותנים מילה טובה, וכמובן, אלה שמוצאים שזה הזמן להעלמות, התקטננות או חשבונות עבר… כולם פה איתנו בדיוק כמו שהיו לפני הדרמה, אבל אנחנו מעצימים את המסוגלות לסנן את הטוב מתוך הרע, ולומדים. ומקווים, מקווים, מקווים.