היום החבר ההוא בא לבקר אותי. אין לו זמנים קבועים, לחבר הזה, הוא פשוט בא וכשהוא בא הוא אפילו לא דופק על הדלת, הוא צץ, ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, אפילו לא מבקש שאפנה זמן או מקום בשבילו, הוא יודע טוב מאוד שיש לו מקום. "ניסית עוד הפעם לשכוח ממני", הוא קרץ לעברי, נהנה מהעובדה שתפס אותי על חם. "איך אפשר לשכוח חבר כמוך?!", נאנחתי בכבדות, מאוכזבת מעצמי ששוב פעם לא הצלחתי להתחמק ממנו, שעוד הפעם נכשלתי בלתת מקום לחברים אחרים שיבואו לבקר אותי, אבל הוא איכשהו תמיד מנצל הזדמנויות ומופיע, וכשהוא מופיע, הוא עושה את זה בגדול.
"מה הפעם"? הוא שאל אותי, מנסה לחטט לי במחשבות. "עוד פעם חלומות"? הוא גיחך, "חלומות זה דבר מעולה אבל בואי נהיה ריאליים"…"אתה ריאלי"?! סיננתי מבין השיניים, מפחדת להישיר אליו מבט…"אני מאוד מציאותי להבדיל מהחברה ההיא שלך זאת שמנסה להראות לך כל הזמן תמונות וורודות עם פרפרים לבנים ועצים ירוקים", "שלא תעז לדבר עליה!" התרוממתי מהמיטה, חושבת על איך לעזאזל אני מגיעה הכי מהר לבקבוק היין שנשאר לי במקרר עוד מהחג… "אני אוהב שאת שותה", הקול שלו ליווה אותי למטבח, "אני יודעת את זה", נשפתי בכבדות, "אתה הכי אוהב לראות אותי נכנעת לך"…
"אני בסך הכול מנסה לעזור לך", הוא התיישב איתי על הספה בסלון, צופה עליי כשאני מוזגת עוד יין לכוס הרביעית שפירקתי כבר, "אני מנסה לעזור בלהציע לך את הפתרון הכי טוב למה שאת מרגישה", "כואב לי", מלמלתי, "אני יודע", הוא לחש, "ובשביל זה יש חברים כדי שיוכלו לעזור ברגעים כאלה", הקשבתי לו, יודעת שאם הוא יצליח לשכנע אותי זה אבוד…"את כל הזמן מעיפה אותי", הוא נשמע פגוע, "ואתה כל הזמן חוזר!", ניסיתי בכוחות האחרונים שנשארו לי להדוף אותו ממני, רק שיתנדף, כי אם הוא ילך יהיה סיכוי שהחברה ההיא תופיע, זאת שמראה לי פרפרים לבנים ועצים ירוקים, חשבתי, מנסה להתרומם מהספה ולברוח מבקבוק היין, לברוח ממנו, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי נשכבת בחזרה לאחור, מרגישה איך הראש שלי מתחיל להסתחרר
"ואם יתגעגעו אליי?", "החלום שלי שיתגעגעו אליי, החלום שלי שיאמרו לי שמתגעגעים אליי, שמישהו יאמר לי שאני חסרה לו"…"אף אחד לא יתגעגע אלייך!", הוא אמר בנחרצות, "זאת החברה ההיא שמנסה להאכיל לך את הראש עם השקרים האלה, אל תאמיני לה…", דמעות התחילו לטשטש לי את הראייה, אף אחד לא אוהב מישהו שיש בו כאב, שיננתי בראש את המילים שלו, אף אחד לא באמת אוהב אותי, מרגישה את הכאב שבתוכי מתחזק יותר, מכאיב לי בבטן ובלב, מרגישה איך הפחד מהלבד מתחיל לשתק לי את התחושה ברגליים…"בוא", אני לוחשת לחבר שלי ,בפעם הראשונה בחיי מזמינה אותו להישאר, "אני מוכנה לראות את האמת", רואה אותו מבעד לדמעות ששטפו לי את העיניים, מחייך…
הרבה פעמים דמיינתי מקום כזה שנמצא מעבר לנהר, ותמיד הסתקרנתי איך זה מרגיש להיות שם. החבר ההוא הבטיח ששם לא מרגישים כאב, ששם אף אחד לא נוטש או עוזב אותך כמו שקורה בעולם המבוגרים, ששם אני סוף סוף אנוח…ככה הוא הצליח לשכנע אותי, הצליח לתפוס אותי ברגע הכי חלש שלי, לוחש לי באוזן מילים שאני רוצה לשמוע…חבר מוכר שכזה שמציע לי את הפתרון הכי טוב בכל פעם שאני מרגישה כאב, את הכאב הישן הזה שנוטשים אותי, שעוזבים…וגם אתה בסופו של דבר עזבת…ואם עזבת אז אתה לא אוהב אותי בכלל, וכנראה שאף פעם לא אהבת…"ניפגש שם", הוא המשיך ללחוש לי באוזן בזמן ששמעתי את צלצול הטלפון, יודעת שזה אתה שמתקשר, מתקשר כדי להציל אותי… "היי", עניתי לך מתנשפת, מבחינה בחבר ההוא חומק לו בשקט בשקט…