"לפעמים עלינו להרהר במוות, כדי שנלמד לחיות טוב יותר."
שבליה דה מרה
בואו נדבר רגע על המוות. לרוב בני האדם נטייה להתעלם מהנושא הזה. הוא כואב מידיי, הוא מפחיד מידיי הוא לא קשור אלינו בכלל.
אנחנו? נחייה חיי נצח בבריאות שלמה.
אבל יש לי בשורה בשבילכם, והיא קצת מבאסת, כולנו נמות בזמן זה או אחר…
אז לפני שתגידו לי אל תדברי על המוות, תחשבי רק מחשבות חיוביות כי אולי מחשבה מייצרת מציאות! תחליטו אתם, אם אתם בוחרים להפסיק לקרוא את הכתוב או ממשיכים איתי ובוחרים לשמוע את מה שיש לי להגיע על המוות.
הדרך שלי היא לדבר על הדברים שמפחידים אותי, לכתוב אותם, להציף אותם ולהסתכל להם בתוך הלבן של העיניים.
אתם מכירים את זה שכשאתן בהיריון אז פתאום נראה לכן שמלא נשים בהיריון. או כשאתם מתחילים לרוץ פתאום כולם מסביבכם רצים. או כשאתם מתקרחים (במקרה שלנו גם מתקרחות) אז פתאום כולם מסביבכם עם קרחת. או כשאתם עושים דיאטה אז כולם עושים דיאטה ושומרים על תזונה.
ככה זה כשאנחנו בתוך משהו, אנחנו מתמקדים בו. שמים עליו את הדקויות ופתאום נראה לנו, שכולם נמצאים בדיוק באותו מקום: בהיריון, רצים, קרחים עם כרס ובדיאטה…(לא בהכרח בסדר הזה)
לא פעם שואלים אותי למה אני ממשיכה להיות בתוך הקבוצות האלו של החולי. יש מסביבך מוות למה את ממשיכה להיות שם? את משחזרת שוב ושוב בהרצאה את הדרך שעשית זה לא עושה לך רע?
להתעלם מהנושא של המוות, לשים אותו בצד, לא ישנה את העובדה שאני אמות מתישהו. לא לדבר על זה, לא ירחיק ממני את הפחד מהמוות.
ברגע שנפגשתי עם הסרטן, אני לא יכולה להתעלם מהשאלות שנשאלות, מהמחשבות שעולות, מהפחד שמציץ ומציף לעיתים קרובות.
אז אני בתוך זה עכשיו. וההתעסקות עם המוות עולה עם כל חברה שנפרדת ממני, עם כל סיפור על מישהו שהלך לעולמו בגיל צעיר או מבוגר. וכשאני בתוך משהו שמפחיד אותי אני לא נלחמת בו. אני מדברת איתו, מתיידדת איתו ותאמינו לי שאני מגלה גם שהוא לא כל כך מפחיד כמו שחשבתי בהתחלה.
וגם אני לפעמים מדמיינת איך תראה ההלוויה שלי.
וגם אני לפעמים רואה את עצמי בסוף חיי ומדמיינת כיצד אני נפרדת מהעולם הזה.
וגם אני מפחדת שאני אעזוב את העולם צעירה מידיי. לפני שהספקתי לעשות את כל מה שאני אוהבת, לפני שהספקתי לחתן את ילדיי, לראות את נכדיי.
וגם אני מפחדת מהמחשבות של עצמי על המוות. ותוהה לפעמים האם בעצם המחשבות אנחנו מביאים עלינו את הגזרות? ואם אחשוב או אדבר על המוות אז המוות יגיע?
בהרצאה שלי אני מקריאה קטע שכתבתי בבלוג:
"כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו. כשאדם נפגש עם הפחדים, המחשבות האפלות ביותר שהתגשמו, עם קיצוניות החיים מתעוררות שאלות קשות שלא נשאלו מעולם. ועל אותו אדם נצרב חותם שלנצח יישאר שם! מעליו תהיה עננה שלנצח תרחף! לעולם הוא לא יחזור להיות אותו אדם שלפני. הוא יהיה מישהו חדש ביחד עם המישהו הישן. כי כשאדם נפגש עם המוות משהו קורה בתוכו…"
דבר אחד אני יודעת כשאני מדברת על הדברים התשובות עולות בתוכי. הדברים מתבהרים ועולה ההשלמה.
הפחד כבר לא מפחיד, לא משתק אותי. אני הופכת אותו לגורם שמניע אותי לעשייה, לנתינה לאהבה – אני עפה עליו, איתו, בלעדיו.
אני מבינה שברגע שנפגשתי עם המוות משהו מת בתוכי ביחד עם אותו חלק שיצא מגופי. אבל משהו צומח במקומו – משהו חדש.
גם השינוי שמתחולל בתוכי הוא סוג של מוות סוג של פרידה. פרידה מדפוסי התנהגות ישנים, פרידה מייסורי המצפון, פרידה מהצורך לרצות, פרידה מההנמכה העצמית, פרידה מכל מה שאני רוצים לשחרר מחיי. כמו הנחש המשיל את עורו ומכין את גופו לקבל את עורו החדש והמבריק. כך השינוי הוא סוג של מוות המוביל לשחרור, קבלה, וצמיחה אל משהו חדש.
ברגע שנבין שהמוות הוא חלק מהחיים שלנו, נשחרר את הפחד, ונתרכז בחיים בכאן ועכשיו שלנו.
נמלא אותם בעשייה שגורמת לנו הנאה, בנתינה שמרחיבה את הלב.
לא נבזבז את האנרגיות שלנו על כעסים, על תסכולים, על אכזבות.
נפרגן, נאהב, נצחק והרבה….
נהיה קשובים לעצמינו, אבל באמת באמת קשובים. נחלום, נסתכל מסביב, נודה על כל מה שנמצא בתוך חיינו.
נחייה את חיינו בהשלמה שגם סופם יגיע. נמצה אותם ונדייק אותם בשביל עצמנו.
נחבק אל חיינו את החיים עם כל המכלול שעוטף אותם.
נאמץ את הפחד, נתעמת עם הלא נודע ונהפוך את הלא נודע לחגיגה.
וגם לפעמים נחשוב על המוות ואולי גם נדבר עליו ולפעמים גם נפחד ממנו. כי הוא חלק מהחיים והוא ילמד אותנו לחיות טוב יותר.
בריאות שלמה חברים וחיים טובים וממצים.
