פעם כשהייתי "קטנה" ובהריון (זה היה לפני כמה עשורים..) בישר לי הרופא: תאריך הלידה המשוער הוא 8 ליוני.
כל מי שהכיר אותי וידע מהו תאריך הולדתי, חייך בסיפוק ושאל: נו, תמי, לא תתני לחיצה יומיים קודם ותלדי ביום ההולדת שלך? חברים וחברי משפחה התחילו "להתערב" ביניהם אם זה יקרה בתאריך המיוחל או לא. ואני צחקתי ואמרתי, כמעט בהתנצלות, אבל הרי זה לא בידי בכלל.
אבל כשהגיע ה 5/6 , נתקפתי רצון עז שהלידה תתרחש ביום הולדתי ו התחלתי לרקוד בבית בתקווה שכך אצליח "לזרז" את הלידה..
אם בגלל זה או שלא בגלל זה- הלידה אכן התרחשה למחרת בבקר, בדיוק ביום הולדתי..
ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי לפעמים אני "בהריון" עם מילים שיושבות לי ב"בטן" ואני מרגישה שהייתי רוצה שהן יצאו במועד מסוים, לדוגמא : אני רוצה לפרסם ביום שישי את ה"תורשומון" שאני כותבת לכבוד ובהשראת פרשת אותו השבוע, אבל אין לי לגמרי שליטה על זה. ההשראה מגיעה כשהיא מגיעה .ולפעמים אחרי שהשבת עברה..
אני יכולה לנסות לעשות מעשים: לשבת ליד המחשב, להתחיל לכתוב מה שיוצא, בתקווה שעצם הכתיבה "תזרז" את ה"לידה" של מה שרוצה להיכתב ממני, אבל זה לא תמיד עובד.
וכך קרה גם הפעם.
בשבת האחרונה קראנו את פרשת "מסעי" שחותמת את ספר "במדבר". מסעותינו במדבר תמו, ואנחנו אוטוטו לקראת הכניסה אל הארץ המובטחת. .
מיד זיהיתי את החלק שמשך אותי הפעם להתייחס אליו (נושא ערי המקלט ) ואפילו ידעתי לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את זה: לכיוון הארכיטיפי, למסע הפנימי אל עצמי/אל עצמנו, אבל המילים טרם הבשילו.
ורק היום הגיע ההשראה לבקר אותי..
הפרשה מספרת שממש לפני הכניסה אל ה"ארץ המובטחת" , אלוהים מצווה את משה להורות לעם להקצות 6 ערי מקלט עבור רוצחי נפש בשגגה, מקום אליו יוכלו לנוס ולמצוא מקלט מפני גואלי הדם.
כבר בקריאת הסיפור הגלוי התרגשתי מעצם הרעיון של ערי מקלט. ערים שקולטות אליהן את האנשים שחטאו בשוגג, שהחטיאו את המטרה, שעל פי הנוהג המקובל אז- דינם נחרץ למוות על ידי גואלי הדם (קרובי ההרוג) .המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה- איזה פתרון נפלא מובא כאן לא רק להצלת נפש ההורג בשגגה כי גם לנפש הגואל עצמו , שמלא בזעם , בנקמה ובתאוות רצח. הלא ברגע שירצח נפש- נפשו עצמו תינזק.. במהלך הזמן הזה עד למות הכהן הגדול(עד אז יש לרוצח בשגגה חסות והגנה), זעמו של גואל הדם אולי ישכך והרצח שעומד להתבצע יימנע.
יש כאן הכרה אלוהית בחולשתנו האנושית ,ברגשות הקשים הללו מצד גואל הדם מחד, ומאידך הכרה ש sheet happens. אנשים לא מתכוונים להרוג מישהו, וזה עלול לקרות להם.
רגשות אשם הם נחלתו של מי שזה "קרה" לו. העובדה שהעדה כולה מתגייסת להציל את ההורג בשגגה מיד גואל הדם, כמו גם ההכלה שהוא מקבל מהלויים בזמן שהותו בעיר המקלט , מהווה ריפוי עבורו.
התורה לא משלה אותנו לרגע שהארץ המובטחת היא גן עדן, ששם הכל יהיה מושלם. יהיה בה כיעור, ורצח, ורצון לנקמה, אבל יהיו בה ערי מקלט.
אז איך זה מתחבר אלי ואל המסע שלי בדרך לעצמי?
בקריאה ארכיטיפית שלי הארץ המובטחת משולה לעצמי השלם שלי , במצב של מודעות שלימה .
הרוצחים שמסתובבים בארץ שלי הם כל אותן מחשבות, רגשות, והתנהגויות שהורגים את ה"ילדה הפנימית" המתוקה והחמודה שלי, ובכלל כל חלקה טובה בחיים שלי ( מערכות יחסים, עם עצמי, עם אחרים) כשהם מקשיבים ל"תקליטים ישנים" או אם תרצו מנוהלים על ידי אנרגיות של סיפורים ישנים שנצרבו בזיכרון, ובשגגה חושבים שזו עדיין האמת היחידה..
גואלי הדם, הם הקולות השופטים המחמירים שלי, שמזהים את הרוצחים בשגגה, וכל כך כועסים וזועמים שרוצים "להרוג" אותם, ואת הילדה הפנימית גם יחד.
והלויים שמוכנים להכיל ולתת ערי מקלט הם ההבנות, שיש מקום גם לאלה וגם לאלה בארץ המובטחת.
לדוגמא: קיבלתי החלטה שאת חודש יולי אני מקדישה ללימוד קורס אינטרנטי שרכשתי.
אני מוצאת את עצמי דוחה. מחר…
אני יוצאת לים (כי הילדה הקטנה שלי ביקשה לעשות כיף) ונמלאת רגשות אשמה.
וגם הכעס מגיע ומצטרף לשופט המחמיר: מה זו הדחיינות הזאת? זה לא בסדר! איך את מרשה לעצמך ליהנות כשלא עשית היום דבר לקדם את ההתחייבות שלך?
ואז אני שומעת את הלויים משוררים לנשמתי:
" על כל מה שבי שגורם לי לדחות את…
על כל הפעולות שנמנעתי מלעשות..
על כל מה שעלול לחסום אותי מלעשות דברים בזמן …
אני מצטערת, אנא סלחי לי. אני אוהבת אותך, תודה"
קרדיט לצילום: רון ריינס