חיכיתי לסרט הזה.
הקלטתי אותו.
לא יכולתי להתמודד איתו מיד. פחדתי.
הייתי צריכה לראות אותו לבד, בלי שיראו אותי בוכה. אצלינו בבית זה נחשב לחולשה, מקום לזלזול, שנובע מחוסר יכולת להתמודד עם הרגשות האלו.
לא רצית שיגידו לי "רואה? בגללך", בין אם בצחוק מהול באמת או האמת עצמה. לא צריכה את זה.
היה לי קשה לראות, ידעתי שיהיה לי קשה. אין דרמה גדולה יותר מיחסי אמהות ובנות. הנושא מדובר בספרות, בתקשורת, בשיחות בין חברות. גם אלי הנושא קרוב ואפילו את אחד הפוסטים האהובים עלי ביותר "אני אמא שחורה" כתבתי עליו.
לא הטריד אותי לראות תמונות של רזון קיצוני עם זונדה, אולי כי אני שם וכנראה, שמרוב מראות אני כבר לא מתמוטטת. לא הטריד אותי, שמדברים על אתרים שמעודדים, למרות שהייתי מוותרת כדי לא לתת יד למי שלא מכירה.
היה לי כל כך קשה לראות אמא, שהייתה חולה ולמרות שהתגברה, הפחד הזה מהמחלה שחיה ומלווה אותה והשלכותיה על ביתה הקטנה שזורות בסיפור חייהם ולא מרפה לרגע. בעיקר כי אני פוחדת שזאת תהיה מנת חלקה של ביתי, ועדיין זה עדיף על תסריטים אחרים שרצים לי בראש.
את האמא הביקורתית אני מכירה היטב. אנחנו נשים. אנחנו צריכות ורוצות לעשות הכל בבת אחת, הכי טוב, הכי מושלם ורובנו דורשות את זה במודע, או שלא, מעצמינו, מהסביבה שלנו ובעיקר
מנחילות את זה לבנות שלנו. וסליחה על כך. באמת. זה לא מרוע, זה מאהבה עצומה ובעיקר מחוסר הבנה בסיסית מה מקומנו, מה תפקידנו כנשים בחיים האלו. כי בעיני מעט מאוד אנשים ונשים בכללותם יכולים להיות גם וגם. גם קרייריסטיות וגם אמהות מכילות, מודעות, סבלניות. גם עקרות בית למופת וגם נשיות ורעיות יפיפיות ומפתות לבעלים שלנו או לבני הזוג בסוף כל יום כזה.
וכן, דימוי הגוף הוא אישיו, הנראות היא אישיו בחברה שבה העטיפה נוצצת יותר מהתוכן. זאת צביעות להגיד שלא. יעידו על כך כמות הכניסות לכל מאמר או פוסט, שמספר על הטריק החדש לאכול הכל ולרזות מהר או כל העיסוק האובססיבי והבלתי פוסק ב"אורח חיים בריא", דיאטות, דימוי גוף ועוד ועוד ועוד…
אבל יותר מכל מה שבלט והיה לי קשה לראות הוא את ה"לבד". אמהות ובנות לבד בהתמודדות שלהן.
לבד עם עצמן בהתמודדות עם דימוי הגוף שלהן, לבד עם ההבנה שבהכרח אל מול הקושי הרגשי הכל כך חזק, לשחרר את הדבר האהוב יותר מכל העולם כולו לחיים הכל כך גדולים ומפחידים האלו,
לבד עם השאלה האינסופית "אני גרמתי לזה"?
נדמה היה בסרט, שמה שלא נאמר, ואיך שלא נפעל בתוך הקשר הזה של אמא ובת, אנחנו מקלקלות. האם אמא יכולה לגרום להפרעה נפשית אצל הבת שלה?
לבד.
בלי דמות אב. דומיננטית. נוכחת. לא צל של אדם, לא אזכור. מישהו שנמצא שם, מלווה את בת זוגו בהתמודדות, עם מה שבעיני הוא אחד הקשיים הגדולים ביותר של החיים, ילדה חולה.
מישהו, שמלווה את הבת בהתמודדות עם עצמה, עם הקושי שלה, ונותן את הזוית ראיה שלו האחרת, כגבר להתמודדות שלה כמתבגרת, כאישה, כחולה. אבא שמציע כתף חזקה ועוד רובד, שאולי יכול לוסת ולאזן את הקשר הזה שנקרא "יחסי אמהות ובנות".
חסרה הייתה לי תקווה בסרט. ואולי זאת אני, שכבר לא נאיבית, שכבר מנוסה, שמודעת עד כאב, שכשיוצאים מאישפוז נוסף זה לא בהכרח לדרך חדשה. קיוויתי לדעת האם באמת לזרוק למים של החיים ולשחרר זה הפתרון? אני מחפשת פיתרון.
ולמרות שבעיני חשוב, שאמהות יראו את הסרט, אולי גם ישבו לראות אותו עם הבנות אפילו לא בהקשר של הפרעות אכילה אלא שאולי בעקבותיו יוכלו לדבר, ולגלות דברים שאנחנו לא יודעות.
ועם זאת דווקא בהקשר של הפרעות אכילה הנושא האמיתי בעיני, שוב בתקשורת, לא מספיק מדובר.
בעיני הפרעת אכילה אינה עוסקת בשומן ואפילו לא באכילה.
היא גם לא עוסקת בדיאטה, ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי, שזאת רק דיאטה שהתדרדרה.
וכמו שאף אחד לא חושב, שמחלת הסרטן כולה קשורה רק לנשירת שיער, גם במחלה הזאת דימוי הגוף, הרעבה, הקאות, הרצון להצטמצם לאין, כל אלו הם הסימפטומים ולא המחלה עצמה.
אבל זה מצטלם כל כך יפה. העטיפה נוצצת, אמהות יפות, בנות יפות
וכן. הוא מאוד מרגש.
Thank you so much Adam Attoun Photography for this beautiful picture
