בפעם הראשונה ששמעתי שיש דבר כזה בדיקת דם במקום מי שפיר הייתי בטוחה שעובדים עלי. מה הקשר בכלל? זה הדם שלי – וזה מי שפיר של העובר. איזה שטויות. בפעם השנייה ששמעתי את זה, כבר הרמתי גבה, ושאלתי אם זה ברצינות. כן, אמרה לי חברה, עשיתי את זה בעצמי בהריון עם אדל, וכדאי שתשאלי את הגינקולוג שלך על זה. טוב, אמרתי, בסדר.
כשבאתי לעשות שקיפות עורפית שאלתי גם שאלתי. ובכן, זה אמיתי. באמת יש דבר כזה. זה אפילו נחשב לטרנד החדש. "אבל איך זה עובד?", חקרתי אותו. "איך יכול להיות שמהדם שלי, אפשר להבין דברים שצריך לשאוב מי שפיר בשבילם??".
הוא הסביר לי שזה לא בדיקת דם שמחליפה מי שפיר באופן גורף. עוד לא הגענו לרמה הטכנולוגית הזאת. אם אני רוצה לעשות צ'יפ, נגיד – אז אי אפשר להחליף את זה בבדיקת דם, וחייבים לעשות דיקור מי שפיר.
"אז למה זה כן טוב?", שאלתי. הבדיקה הזאת בודקת תסמונות כרומוזומיות או כרומוזומליות, משהו כזה. שזה תסמונת דאון ועוד כמה תסמונות שקשורות לגיל של האישה שבהריון, כלומר דברים שהם יותר שכיחים מגיל 35 ומעלה ככה, אבל גם קיימים, בהסתברות יותר קטנה, גם בגילאים צעירים.
"איך אתם מצליחים להבין מהדם שלי – מה קורה לעובר שבתוך הרחם שלי?". עדיין לא הבנתי. הרופא הסביר שה-DNA של העובר, החומר התורשתי שלו, נפלט אל תוך מחזור הדם שלי דרך השלייה. ומה שיודעים לעשות בבדיקות הללו, זה "לסנן" את ה-DNA שלו, ואז להסיק ממנו מסקנות לגבי התסמונות הגנטיות שלו.
הוא הסביר שיש שיטות טכנולוגיות מאוד מתוחכמות, שמאפשרות להבדיל בין ה-DNA שלי לבין ה-DNA העוברי. בנוסף, צריך כמות מינימלית (נדמה לי שהוא דיבר על משהו בסדר גודל של 10%) של ה-DNA של העובר – כדי שיהיה אפשר להסיק מסקנות שיהיו מבוססות.
"ואם אין לי בדם מספיק DNA של העובר?", שאלתי. טוב, אני קצת קרציה, בסדר. הוא הסביר שזאת הסיבה שעושים את הבדיקה רק החל משבוע 10 – אז אמור להיות מספיק DNA עוברי בתוך הדם שלי. ושבאמת אם מגלים במעבדה שיש מעט מדי DNA עוברי – אי אפשר לעשות את הבדיקה, ואו שמחזירים לי את הכסף, או שנותנים לי את האפשרות לעשות עוד בדיקה ללא חיוב נוסף.
"איך זה מבחינת אמינות?", המשכתי להקשות. בכל זאת, זה אולי הדבר הכי חשוב פה. הדוקטור הסביר שהבדיקה מאוד מאוד אמינה, ושאם יוצאת תשובה שלילית, זאת אומרת שאין תסמונת דאון – אפשר לסמוך עליה, והכל בסדר. במקרה שיוצאת תשובה חיובית, חלילה יש תסמונת, אז חייבים לעשות דיקור מי שפיר, כי הבדיקה אמינה "רק" ב-99.9% ורוצים לוודא את זה ב-100%, בביטחון מלא.
החלטתי שאני הולכת על זה. מצחיק שעד לפני כמה ימים לבדוק תסמונת דאון בבדיקת דם היה נשמע לי כמו מדע בדיוני, ועכשיו אני אשכרה הולכת לעשות זאת. דיברתי עם החברה שעושה את הבדיקות, מסתבר שלא חייבים להגיע עד אליהם ואפשר לעשות את זה קרוב הביתה, באיזו מרפאה שנמצאת פחות מ-10 דקות נסיעה ממני. עשיתי את בדיקת ה, וכעבור שבועיים קיבלתי טלפון משמח: הכל בסדר! הוקל לי.
