אלה המילים שהוא אמר לי בסיומן של שעות ארוכות של נהיגה, המתנה, מבחנים, איבחונים. הלב שלי התכווץ במקום. אין דבר יותר מתסכל להורה שחווה קושי עם הילד שלו, לשמוע את בעל הסמכות שמולו טוען שהוא פשוט לא עושה מספיק. אין בעיה שיאמר לי שאולי לא מדובר בהפרעת קשב אלא בקושי ממקור רגשי או לקות למידה, הוא יכול גם לומר שכדאי הדרכה בנושא, אבל לסובב לעברי אצבע בכזו קלות?
"ד"ר" פניתי אליו, "אני יושבת איתו, אני יודעת שיש מבחן, אני יושבת איתו על השאלות, אבל זה בלתי אפשרי. הוא נמרח על הכיסא, הוא אומר שהוא לא יודע, זה מורט עצבים". כולי מתוסכלת מהאשמות הניתכות לעברי, מורידות לטמיון אל כל השעות שישבתי בניסיון נואש שילמד את האותיות בכיתה א, ללמד אותו עוד מילה להכתבה באנגלית. כל הפעמים שהוא התלונן על הרעש במבחנים וניסינו למצוא פתרון. את כל הפעמים בהן חזר עם ציון נמוך ומצאנו את הטוב ועודדנו אותו על הדרך.
אז הוא פנה לבן זוגי ובלי למצמץ אמר לו "אתה נראה לי יכול להיות יותר סמכותי". העיניים שלי נפערו אל מול המילים שלו ולא יכולתי להיישיר אליו מבט. "אין בעיה" גיחכתי בליבי "הוא יעשה את זה בכל השעות שהוא לא נמצא בבית ואני לבד איתם".
מבחינתי באותו הרגע הסתיימה הפגישה עם הנוירולוג, מאותו רגע לא שמעתי יותר דבר ממה שהוא אמר. חיכיתי לעזוב בנימוס את חדרו ולא לחזור לשם שוב ולחשוב מה הצעד הבא שלנו, כי אני יודעת דבר אחד – לבן שלנו יש קושי מסוים ואני אעשה כל שביכולתי לעזור לו. אני לא אתן לו ליפול בין הכיסאות.
הוא סיים ואמר בקול חביב ועם חיוך על הפנים "אין לו מוטיבציה ללימודים" ואז שמעתי אותו מסביר לבן שלנו שכדי להצליח צריך ללמוד, לשבת אחר הצהריים ולהכין שיעורים. בשלב הזה כבר נעמדנו לקראת יציאה, והבן שלנו נתן את משפט הסיכום שאף אחד מאיתנו לא יכול היה למר בצורה מדוייקת יותר "אבל אחר הצהריים מאוד קשה לי להתרכז".
לפעמים כל מה שצריך זה מעט אמפתיה…
גם לכם יש סיפורי נוירולוג?