כבר שבועיים שלמים אני נאבקת במחויבות שלי לעצמי, מוצאת את כל הסיבות מדוע לא. ואיזה פלא, אלו לא מפסיקות לצוץ ולמלא את ראשי ואז את גופי בשאלות ״מה יגידו?!״ ואז בתחושת חוסר ואפילו עצב על כל מה שלא עשיתי, לא אמרתי, לא השגתי ואולי גם לעולם לא אשיג כי התעסקתי מדי באחרים. מדי פעם תעלה בראשי מחשבה מנצחת על חיים מלאי הרפתקאות והצלחות, רגעי שיא שיגרמו לאותם אחרים להביט בי בהשתאות, להעריך את דרכי ולראות בי את כל הדברים אותם אני מייחלת לראות בעצמי, ואז תכה בי ההבנה שלכולם יש את הדרך שלהם ללכת בה ואני נזרקת לשוליים ומשחררת אנחת רווחה נטולת ביקורת ״את אף אחד זה לא באמת מעניין״.
אני צונחת לקרקע בהבנה מוחלטת שזה בסדר, זה בסדר להיות אני. ככה זה בטבע ואחרי שהתמסרתי לתחושת השחרור, פתאום יקרו אותם רגעים בהם כל היקום כולו כאילו מתגייס לטובתי ושרשרת של אנשים ואירועים נטולי הסבר הגיוני פשוט מתרחשת ונתלית על צווארי כמו ענק יהלומים. ובינתיים אחרי כל יום של ניסיונות להיות אדם יותר טוב לעצמי, ללמוד לאפות לחם, לשפץ איזה רהיט, לתרגם עוד משפט בספרדית לעמוד על הגבול הדק בין להגיד את שעל ליבי מבלי לפגוע או לפגוע מבלי להתנצל או לעמוד על מה שחשוב לי או פשוט לקבל, אשכב במיטה על הגב, בניסיונות שווא להירדם כשהקטן שט לו אצלי בבטן, מתאמן בריקודים סלוניים כשהסטודיו שלו זה הרחם שלי וגם קצת השלפוחית.
הוא תמיד ישים את ידו הגברית על הבטן ואחד משניים צפוי להתרחש- או תזוזות חדות שגורמות לו לפעור עיניים בפליאה ולהגיד בהתרגשות "we made this", או קיפאון מוחלט של הקטן שהחליט ממש עכשיו לשחק 1 2 3 דג מלוח כדי שאבא שלו יחשוב שאני רק מחפשת תשומת לב. וכשהתזוזות ימשכו הוא יבקש שאסביר לו איך זה מרגיש וכשאכשל בבחירת המטאפורה הוא יגיד לי, כשראשו על הכרית ״try again" והרי אין שום דבר שמרגיש כמו זה, חוץ מהדבר עצמו וכך שנינו מבינים שלעולם לא נצליח. הוא לעולם לא יצליח להבין איך זה מרגיש ואני לעולם לא אצליח להסביר לו. בינתיים עוד חודש וחצי חיינו שוב עתידים להשתנות ועל אף שאנחנו לא הזוג הראשון ובוודאי לא האחרון שיקיים יחסים בלתי מוגנים, הרי שהשינוי הזה הוא שלנו ולכן הוא ממש גדול. וככל שהימים עוברים, החלומות שלי הופכים מוזרים ולעיתים מפחידים, ידיים קטנות שצצות פתאום או עיניים מפחידות שמביטות בי או תמונות אולטראסאונד שמביאות אותי לבכי בחלומות שלי וגורמות לי להתעורר בבהלה ובשעות העירות שלי מחשבות גדולות מנשוא על חיים שלמים כאמא וכמה הזויה המציאות שלנו עכשיו וכמה טעויות אנחנו עושים בחושבנו שהמציאות של היום תהיה לתמיד וכמה הכל יכול להשתנות בין רגע עם איזה שני גלגלים שמחליקים על הכביש ורכב שלם שנזרק על העץ ושני אנשים שיוצאים מתוך החלונות המנופצים עם כמה שריטות על הידיים, לא מאמינים למזלם הטוב.
גם כשהוא לא מבין, הוא תמיד מוכן לשמוע מה עובר עליי או איזו תפיסת מציאות סיגלתי היום או איזו פסגה רגשית כבשתי בכך שנהגתי אחרת ממה שהייתי רגילה וכמה אני גאה בעצמי על שניסיתי לקום היום קצת אחרת. אבל מדי פעם כשאשים את כל הרגשות והאירועים על גבי הוא יגיד לי "but Adi, you are not the center of the universe" ואני אגיד "I'm the center of mine" והוא יניח ידו על הברך שלי ויגיד "I love you" . פוסעת על שבילי הקיבוץ ומבינה שהחלומות שלי הם לחיות את חיי בדרך שלי. בשביל זה אצטרך להפסיק למצוא סיבות מדוע לא, הרי את אף אחד זה לא באמת מעניין.
