השבוע הייתי במפגש של בוגרי כיתה ו4 של ילדותי. המפגש הזה היה שיאו של תהליך שהחל לפני כחודשיים או שלושה בשיחת טלפון מאדם ששמו לא צלצל לי מוכר כלל. כך התפרצו אל תוך היומיום שלי שנות ילדותי וסחפו אותי אל מערבולת של זכרונות קלושים טבולים בחוויה של זרות. בדיעבד התברר ששמו לא יכול היה להיות לי מוכר, שכן הוא עזב בכיתה ד' ואני הצטרפתי בכיתה ה'. זה לא מנע ממנו להתעקש שוב ושוב ולהוכיח לי ללא צל ספק שאכן הייתי חלק מהכיתה המתכנסת, על אף הספק שהטלתי בעובדות (בעיקר כי באמת לא זכרתי). במשך שבועות ארוכים הייתי בתוך תנועה קדימה ואחורה בזמן. בדומה לשיח שבגינה שלי, גם אני נשאתי בתוכי תקופות זמן שונות במקביל. קבוצת הפייסבוק שהוקמה הצליחה לנער מעט מעט את האבק מעל הלב שלי, שהתקשה להסכים לחזור אל אותן שנים. בכל יום יכולתי להרגיש יותר שייכת, ואט אט נבנתה בתוכי ההכרה שאני רוצה עד מאוד להגיע למפגש הזה. זו היתה חוויה מפתיעה בשבילי, שרגילה להשאיר את העבר מאחורי ולהישיר מבט קדימה.
הזמן חלף והגיע השבוע שבסופו היה צפוי המפגש. יכולתי להרגיש בתוכי היערכות. אל מול הרצון להגיע למפגש ולהרגיש חלק מהקבוצה, עלו בי זכרונות מפעם, של הילדה שהגיעה מחיים אחרים לחלוטין אל שכונה שבה גדלו כולם ביחד מגיל אפס. בתוכי התערבלו זו עם זו תחושה מכַווצת של אי שייכות יחד עם חוויה משכרת של משהו חדש ושונה שרק לאחר כמה ימים יכולתי לזהות כביטחון במי שאני ובמקום שלי. יומיים לפני המפגש, כשאני מתפיחה את הבצק לַלחם שאביא איתי, עדיין יכולתי להרגיש את התחושות האלו מושכות כל אחת לכיוונה, וקול פנימי שמנסה לעשות סדר, לפנות מקום לכל התחושות המתערבלות ולהציע פתרון עם אפשרות מילוט למקרה של קטסטרופה.
כשהגיע מועד המפגש נשמתי עמוק ועליתי אל דירת הגג של המארחים. כך התחיל מסע מרתק ומשעשע של מפגש וזיהוי שמות ופרצופים, שלושים ומשהו שנים אחרי המפגש האחרון עם רובם. הופתעתי לגלות כמה האנשים האלו, הילדים שהם היו, נמצאים בתוך הלב שלי ומפתיע אפילו יותר היה לגלות עד כמה אני עדיין בלב שלהם. היתה שם זו שזיהתה אותי מייד כשנכנסתי וקיבלה אותי בחיבוק, היתה גם זו שהגיעה מצידו השני של החדר להזכיר שפעם היינו החברות הכי טובות (ברור שזכרתי וגם זיהיתי!), היה זה שצבע את הצטרפותי לכיתה בצבעים בוהקים של אור ושמחה וההוא שהגיע יחד איתי לכיתה וחלק איתי את תחושת הזרות הראשונית. לרגע לא הרגשתי מבוכה או אי נוחות במהלך הערב, גם כאשר זכרוני הבוגדני העמיד אותי במצבים מביכים, וככל שעברו הדקות והשעות הרגשתי את עצמי מתמקמת בנוחות בתוך החבורה הזו של אנשים באמצע החיים, שעושים שלום עם חוויות הילדות שלהם. לאורך הערב יכולתי להרגיש בתוכי את התנועה העדינה, לעתים קצת מאיימת, בין הילדה שהייתי לבין הבוגרת שאני היום, שנהנית מהחברה ומהאנשים הנהדרים שסביבי. בשבילי הערב הזה הרגיש כמו להחזיר לעצמי את קרקע הילדוּת, להתחבר מחדש אל החוויות שהביאו אותי להיות מי שאני היום ולשמוח על ההזדמנות שאינה מובנת מאליה לחוות את הילדות שלי באופן שונה ומרגש.
התנועה הזו, בין העבר להווה, אוצרת בחובה ריפוי. היא מאפשרת לראות את הדרך מאז ועד היום, להעריך את היופי ולראות את הקשיים – אלו שהכניעו אותי ואלו שיכולתי להם. אני מתבוננת בדרך שעשיתי ויכולה להיזכר במשאבים שגיליתי בתוכי שהיו לי לעזר ועדיין הם כאן, פורשים לי רשת ביטחון כדי שאוכל להישיר מבט אל העתיד. האתמול שאני מרגישה בתוכי היום הוא התשתית שאני מניחה למחר.
מזמינה אותך להיות איתי בקשר
