הקול החליק על גבו הנוקשה כמו מים ששוטפים סלע צחיח.
משה…
הוא זע מקפאונו, וצמרמורת נעימה חלפה בגוו.
הרוך שבצליל פוקק בבת אחת את הבועה הסגורה שננעל בה.
המחשבות הטורדניות פסקו באחת את מרוצן. מחשבות טורדניות שהציקו לו מאז הסתיימה עבודת המשכן ואחיו מונה לתפקיד הבכיר של כהן גדול המשרת בקודש.
אז זהו, הייתי טוב רק בשביל להיות מדריך הטיולים במדבר?
לשמוע השכם והערב את הקיטורים של העם הזה, (אין בשר,המיים מרים, בשביל מה הבאת אותנו למות במדבר) וכמו "בייביסיטר" "להתקשר לאמא" ולקבל הנחיות?
חשבתי שיהוה מעריך אותי יותר..
כן, היו לי ציפיות. תפקיד הכהן הגדול התאים לי.
הלא אני זה שמבין את קול אלוהים ומתרגם אותו למילים עבור העם,
מה פתאום אהרון? ועוד אחרי שחטא לעם הזה ויצר לו עגל-מסיכה..
מאז הוא הרגיש קצת "בחוץ".
נמנע מלהיכנס, נשאר מחוץ לאוהל.
כמו ילד קטן פגוע וכועס התעטף בבועה שלו והשתבלל פנימה.
ואז הוא שמע שוב את הקול שהיה כמו ליטוף של אהוב מפייס:
למה אתה יושב רחוק ממני? מה קרה?
חשבת שאם הסתיימה עבודת המשכן הסתיימה מלאכתך?
שאם מיניתי את אהרון לכהן הגדול במשכן לך אין מקום?
בוא, תתקרב, יש לי דבר חשוב למר לך:
העבודה הגדולה שלך מתחילה עכשיו!
אתה הוא המורה הגדול!
תפקידך מהיום הוא ללמד את בני ישראל מהי טהרה ( מצב פתוח אל הקודש) ומהי טומאה ( מצב שסגור אל הקודש), ואיך נעים בין המצבים האלה.
איך נעים מהסגור אל הפתוח, איך משאירים את ערוץ התקשורת איתי פתוח, איך מתקרבים אלי, אל הכוח הבורא שבתוכם ובי.
חשוב שתלמד אותם מהם המחסומים ( החטאים) שסוגרים את הערוץ, מהם הדברים שמחטיאים את המטרה (להשאיר את הערוץ פתוח)
זה מאד מאד חשוב כי אינני רוצה שחלילה יחשבו
שאם הם שגו אז אבוד להם, אז איבדו את הקשר איתי והקירבה אלי.
יש טקסים מסויימים שתפקידך ללמד אותם כדי שידעו להגשים במעשים ובכוונות את רצונם לשוב ולהתקרב אלי, לפעול מתוך הרמוניה, בסינכרון מלא איתי.
זוהי תורה שלימה, תורת הקרבת קורבנות, איך יוכלו במצבים מסויימים לשוב ולהתקרב אלי.
ועכשיו, כשחטא העגל עוד טרי בזיכרונם- זה העיתוי המושלם!
הלא אני יודע, גם כשאוהבים – עושים לפעמים דברים שלא מתכוונים, שוגים במילים או במעשים, ואז עלול כל צד יכול להיסגר בעצמו ולא לראות את פניו או את פנימיותו של השני…
והלא פנים אל פנים זה המצב שאני רוצה להישאר בו איתך, באהבה, באינטמיות, בפנימיות, מתוך- תוכנו..
הטקסים הללו יעזרו גם לי, להתחבר לצד החסד שבי, שיגבר ויתעלה על צד הדין שבי כך שגם אני אוכל להתקרב אליהם חזרה, ולהתנהג בחמלה..
אז אל תשב לך שם במרחק מאוהל מועד ואל תצטנע לך.
אין סיבה שתרגיש ״בחוץ״ או מיותר, או חסר חשיבות. בוא, תתקרב אלי אהוב.
מברכת את כולנו שנצליח גם אנחנו להתחבר לצד החסד שבנו, לאיכות האהבה שבנו, להשאיר את הלב פתוח גם כשאולי נפגענו מהתנהגותו של מישהו, או לחלופין לא לוותר על חבר ש״נסגר״ ומתרחק מפנינו בגלל שאולי נפגע מהתנהגותנו, ושנצליח להישאר במצב של פנים אל פנים(בפתח) ושל פנים אל פנים ( בשווא) בחיבור עם כל החלקים של עצמנו ועם זולתנו.
ועל כל מה שעלול למנוע מזה להתקיים, אני מצטערת אני אוהבת אותך תודה.
אחרית דבר:
ספר ויקרא שקוטע את נרטיב סיפור תולדות העם במדבר, ועובר לרשימת חוקים שמטרתה להנחותם כיצד להפוך לקהילה קדושה, מתחיל בוו החיבור.
וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. …
כאילו הקריאה הזאת היא המשך למשהו שהיה קודם.
אילו זה היה מוצג בסרט, מה היתה הסצינה הקודמת?
מה היתה התמונה הקודמת שלאחריה מגיעה הקריאה של יהוה אל משה?
בדיקה קצרה מעלה כי ספר שמות אותו סיימנו לקרוא בשבוע שעבר מסתיים בתמונה ש"כבוד ה' מלא את המשכן" ו "לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן".
מעולם לא היתה למשה מניעה להתקרב אל אלוהים, ודאי לא בגלל ענן ("ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים")
אז מה יכולה להיות הסיבה שעצרה אותו מלבוא אל אוהל מועד?
על פי מדרש של רש"י הקריאה של ה' אל משה בפתח הפרשה היא קריאה רכה ואוהבת, לשון דיבור אינטימית, כמו קריאה אל אהוב בנסיון להושיט לו יד.
אולי לפייס אותו? אולי להרגיע אותו?
הפרשנות הזו (ותודה לד"ר אביבה זורנברג על שהפגישה אותי עם המדרשים הרלוונטים והאירה אותם בפרשנותה) נתנה לי השראה לסיפור שכתבתי.
אשמח לתגובותיכם.
#מאחוריהקלעיםשלהסיפורהמקראי