הערב המרתק שנכחתי בו השבוע, באדיבות סלונה ויינות טפרברג, הפגיש אותנו עם שתי נשים צעירות יצירתיות ומרשימות – עדי ומאיה כוכבי, שיצרו את תופעת הרשת "הסיפור של אווה" ויוצרות עוד פרויקטים מסקרנים בעולם הדיגיטלי.
זה היה הסיפור המשפחתי שלהן, כמשפחה שיוצרת יחד, הסיפור המשפחתי והטראגי של אווה, והסיפור השמח של המשפחה הגדולה שלנו, המשפחה של סלונה ושל דיגיטליות בעסקים. והוא שלח אותי להתבוננות אישית וכתיבה על הסיפור המשפחתי שלי, שלנו. משפחה אמיתית.
הסיפור המשפחתי שלנו מתחיל באהבה ענקית. שנינו נולדנו בחיפה, כשהמדינה הייתה בחיתוליה. הוא נולד בשנת 1953, בן למשפחה שעלתה בשנת 50 מפולין, להורים שידעו את אימי המלחמה ואיבדו בה כמעט את כל בני משפחותיהם הגדולות. הורים, אחים, אחיות, אחיינים. אני עצמי נולדתי בשנת 1955. למרות שאבא שלי לא היה ציוני, ההשפעה הערכית הגדולה במשפחה, בתחום זה, הייתה של אימי, בת למשפחה ציונית, שעלתה לארץ והתיישבה בחיפה. סבא שלי, ה-דמות הציונית במשפחתנו, היה בנוסף על עבודתו, פעיל ציבור, לקח חלק הנהגתי בפעילות תנועת "המזרחי" בחיפה, ותרם להקמת מדרשית "נעם" בפרדס חנה בשנות השישים. זו הישיבה התיכונית שבה ילמד אהובי כעבור שנים.
הכרתי אותו בסניף, סניף בני עקיבא, שהיה לו מקום מרכזי מאוד בימי נעורינו בכרמל. הוא היה חתיך, ספורטאי ומנהיג טבעי, אהוב ונערץ. אני התאהבתי בו (יחד עם שאר חברותיי משבט "צורים") ולמרבה ההתרגשות הוא התחיל להדריך אותנו. הוא היה בכיתה י' ואני הייתי בכיתה ח'. למרות שהפעולות הראשונות שלו היו משעממות, הרי בטיולים, ובמחנות הוא המשיך להיות הכוכב הבלתי מעורער שמפזר סביבו קסם. אהוב הבנות, דעתן, חכם, עם חיוך ענק וחום שופע. מה הפלא שהמשכתי להיות מאוהבת, חולמת עליו בהקיץ בשיעורים, תוך שאני מציירת על כל המחברות שלי לבבות וכותבת את שמותינו. כשהייתי עולה לאוטובוס בדרך לים ורואה שהוא כבר עליו, לבי היה מחסיר פעימה. רק כשסיים את ההדרכה הוא התחיל איתי סוף סוף. הוא היה בן כמעט 18 ואני הייתי בת 15 וחצי.
במשך ארבע וקצת שנות חברותנו הספקנו להיפרד ושוב לחזור זה לזרועות זו. הוא התגייס לגולני ואני עשיתי בגרויות וחיכיתי לגיוס. ואז באבחת פתע תמו ימי התום של נעורינו. לא קיבלנו אפילו מאה ימים של חסד, מאז בחינת הבגרות האחרונה כשפרצה מלחמת יום כיפור. "בלוז לחופש הגדול" של שנת 73. איבדנו חברים ובני משפחה.
התגייסתי חודשיים אחרי המלחמה. עבור בני הדור שלנו זו תמיד ה – מלחמה, זה השבר הגדול של כולנו. לפעמים לא נפגשנו שבועות, ולפעמים הוא היה יורד מרמת הגולן ומגיע אליי במפתיע לבסיס בצפת. פעם ברחתי מהבסיס בזמן כוננות כדי לפגוש אותו ליד הכינרת. הם שהו במובלעת הסורית ואני תפסתי טרמפים והגעתי לבקר אותו. אני כותבת את השורות האלה וכל משפט כאן הוא סיפור שלם. רומנטיקה ישראלית כל כך. כמו שפעם ברמת הגולן, עוד לפני המלחמה, הוא טיפס על איזה מגדל ועם סיד לבן ומברשת הוא כתב באותיות ענקיות את שמי.
מתוך האהבה הזו נישאנו בשנת 75. אני הייתי בת עשרים, והוא בן 22. צעירים אוהבים. התחלנו את החיים יחד. למדנו, הולדנו שלושה ילדים. עבדנו, טיילנו, עברנו דירה, הקמנו עסקים, וכשעברנו לבית שלנו בכפר סבא שתלנו בגינה עץ מנגו שנותן את פירותיו המתוקים עד היום. בעיקר השקענו בילדים שלנו. השנים חלפו, הילדים התחתנו, נכדים ונכדות נולדו. חזרנו להיות זוג צעיר.
ממשיכים לעבוד, לטפח את העסקים שלנו, ללמוד, להתנדב, לטייל בעולם וגם לאהוב ולהיות החברים הכי טובים. חוגגים את החיים. אנחנו מאוד קשורים למשפחות המוצא שלנו. אחי היקר ומשפחתו האהובה וקשרים עמוקים עם דודים ובני דודים. וכמובן אמא שלי שנשארה יחידה מדור ההורים והיא עד היום ראשת השבט.
לפני כמה שנים איבדנו בתוך כשנתיים את גיסתי וגיסי האהובים. אחותו היחידה של האיש שלי ובעלה. לא הספקנו להתאושש מהמוות שלה, ואיבדנו גם אותו. באופן טבעי עבורנו, מבלי שקיבלנו שום החלטה על כך, הפכה המשפחה הגרעינית שלנו למשפחה גדולה. לעולם לא נוכל למלא את החלל, אבל אנחנו מתפקדים כדודים אוהבים לאחייניותינו וכסבדוד וסבדודה משמעותיים לילדיהם. היחסים בתוך כל השבט לדורותיו חמים ומרגשים, ולמרות האובדן אנחנו חוגגים יחד אירועים וחגים נפלאים בשמחה גדולה. מתפללים שנמשיך לחגוג את החיים יחד בבריאות, בשמחה ובאהבה.
