אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ–לֹא תִכְבֶּה- לפרשת צו 2017
פרשת השבוע (צו) מתארת את טקס החניכה של אהרון ובניו לתפקיד הכהונה, את משיחתם בשמן המשחה לפני ה"הופעה" הראשונה שלהם ככוהנים לפני העם ואת ההוראות המדויקות שעליהם להקפיד בם לגבי כל סוג של קרבן (עולה, חטאת, אשם, שלמים).
אחד מתפקידיו העיקריים של הכהן היה לדאוג שהאש תקוד על המזבח ללא הפסק ולא תכבה. לכן היא נקראת אש תמיד.
ואיך זה אצלנו? בחיים שלנו? בגופנו אנו המשמש משכן לקדושה שבנו? במקום בו אנחנו הכהן האחראי?
מהי אותה אש פנימית שיוקדת על מזבח הלב שלנו?
ואיך הכהן שבנו יכול לדאוג שהיא לא תכבה?
אלו השאלות שאני שואלת את עצמי היום, כשהאסוציאציה שלי מתחברת גם אל הסנה הבוער באש ואיננו אוכל שבמיתוס יציאת מצריים, שעל פי הפרשנות האהובה עלי הוא סמל לניצוץ האלוהי שבתוכנו, הקול הפנימי שיודע את האמת לגבי יעודנו , לגבי התפקיד שבאנו למלא בחיינו.
אני מוצאת דמיון בין אש התמיד על המזבח והסנה הבוער באש. אש יוקדת שאינה כבה.
אני פונה אל הניצוץ הזה בתוכי ושואלת אותו:
למה אתה זקוק ממני על מנת להמשיך לבעור ללא הפסקה?
ממה עלי להיזהר כדי שהאש לא תהפוך מסוכנת?
ממה עלי להימנע על מנת שלא תכבה?
באיזה אופן אני יכולה לעשות את עבודת הקודש הזאת בצורה הטובה והמדויקת ביותר בתוך משכני?
וזה מה שהוא ענה לי:
אני הניצוץ של האש המזינה אותך, המאפשרת לך גם להזין אחרים בעשייה שלך , כל עוד העשייה באה ממקום של רצון להיטיב עם אחרים, לחלוק עמם את האהבה שלך, להביא לעולם את המתנה שלך מתוך כוונה לחלוק עמם את העושר, לתרום להתרחבות של כולם, לצמוח ולהזין גם את האש שלהם.
אני מוזן מהדברים שאת אוהבת לעשות, שמביאים לך שמחת הלב, כמו: לשיר, לרקוד, ליצור יצירות בחומר וברוח, לכתוב, לקרוא, ולטייל. כן לטייל. מזמן לא לקחת אותי לטיול! אני זקוק להיות אתך בטבע ולחוש את ההתרחבות של הלב שלך. לעשות לי יותר מקום לקפץ ולדלג בתוכך שלך ולהזין את הלהבה. זה מה ש "מדליק" אותי. כל עוד תמלאי אותי בדברים האלה אני אמשיך לבעור. לשמש לך אש תמיד. מדויקת ובמידה הנכונה. חשוב מאד לשמור על המידה, לבחור נכון, כי אש יכולה לפרוץ גבולות ולהיות מסוכנת. ואז היא יכולה "לשרוף" אותך, את תרגישי שחוקה ועייפה, או אפילו כבויה.
אם תטעי להזין אותי באשליות, אם לא תדעי להבחין בין קול הלב שלך לקולות של האגו או לקולות שבאים מבחוץ, אם תפעלי מתוך מניע של למלא ריקנות שנפערה בך ולא מתוך מליאות – האש עלולה לכבות..
אולי לא תרגישי את זה בהתחלה כי תתחממי לאורה של אש מזויפת, אבל בשלב מסוים את תחושי באמת.
הכי חשוב להיות קשובה ללב שלך, לעשות לך מקום של שקט כדי שתוכלי באמת להקשיב לו.
וחשוב לנקות כל הזמן את ה"אפר", את המחשבות המעכבות, את הרגשות שנתקעו שכבר לא משרתים אותך ולדאוג ל"גחלים" חדשות, להזנה של מחשבות מקדמות. לפעול רק ממקום נקי.
הדלק האיכותי ביותר לאש הוא האהבה. אהבה שאת נותנת ואהבה שאת מקבלת. אהבה טובה ומזינה.
איך תדעי שזו אהבה מזינה ולא אהבה שמכבה?
תשאלי את עצמך האם את אוהבת את עצמך במחיצת האדם שבמחיצתך? האם בסיטואציה שאת נמצאת ופועלת בה את מרגישה התרחבות והעצמה או הקטנה וצמצום? במידה והתשובה היא הקטנה, או שאת מרגישה כיווץ בגוף -אז זו אינה הזנה טובה לאש שלך.
אם תקפידי על מילוי ההוראות הללו, תמלאי כראוי את תפקיד הכהן במשכן שלך ואש התמיד תוקד על המזבח.
#מדרש_עכשווי