ביום שעיניי נחו על השיר של רוברט פרוסט בשיעור אנגלית בגיל 16, שתי שורות נחקקו במוחי ונצרבו בו לתמיד.
,Two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
מבין אינספור החומרים ועשרות מקצועות ששיננתי בתיכון, צמד המשפטים הזה היה היחיד שהשאיר בי חותם. הייתי קוראת את השיר והופכת בו שוב ושוב, מבלי היכולת להסביר לעצמי מדוע. המילים הכתובות חדרו לי ישר ללב, צבטו אותו, וגרמו לי התרגשות עצומה. בכל פעם שהייתי פוגשת בהן, הן היו שואבות אותי פנימה, לעבר מחוזות רחוקים שלא הכרתי ולא ידעתי כיצד לתמלל. במשך שנים המילים של פרוסט הילכו בי קסם, הרגשתי שישנו קול חלש שלוחש לי מבין השורות שנכתבו אי שם ב- 1915, ואני מנסה בכוח להבין, לפרוץ איזה קוד, לפענח את הסוד שחפון ביניהן.
רק אלוהים יודע עד כמה ההחלטה שעשיתי הייתה קשה, בייסורים, כמו לחתוך את חבל הטבור שממנו אני ניזונה, לכבות את האש שבוערת מבפנים, אבל גם מכלה כל חלקה טובה, וגורמת לי לעוף גבוה, להשתוקק ולהתלהב עד כדי טירוף לפעמים. לא האמנתי שבכלל אפשרי לוותר על כל זה, על הסיפוק, ההגשמה והאתגרים, על ההצלחות, על האהבה. כמה אהבה, חשבתי שקיבלתי, בלי להבין שזו אהבה חולפת שתלויה אך ורק בדבר. על התחושה המשכרת כמו בריצת מרתון וההרגשה העילאית בכל פעם ששברתי את הרף. על זה שזה אינסופי ולא נגמר אף פעם. על האמונה שזה הדלק שלי, מה שמניע אותי קדימה, שגורם לי בכל פעם להציב לעצמי יעדים חדשים. על זה שבכל פעם שהגעתי לאזור הנוחות שלי הייתי מרגישה כבר ממש לא בנוח, מחפשת מפלט בדבר הבא, שירגיע אותי, שלא אצטרך לשבת בשקט.
מישהי פעם אמרה לי שהפחד הכי גדול שלי הוא פחד לשבת בשקט, כי מי יודע מה יצוץ שם ברגע אמיתי של שקט. איזה תחושות, חששות, פחדים ושדים יצאו מרבצם ברגע הזה. אז אני לרגע לא יושבת, אף פעם.
התחושה הזו היתה מוכרת לי בעיקר בשבתות, דווקא כשלא היתה עבודה ולחץ, או, אז היה מתחיל חוסר השקט לצוף. ואני, אני לא מוצאת את עצמי ומרגישה כמו אריה סגור בכלוב, רק שאצלי הוא שואג מבפנים שאף אחד לא ישמע, אולי כי גם אני מנסה לא לשמוע אותו, את האריה הזה שיושב שם בפנים. אבל הוא מת לצאת, לפרוץ החוצה, והתסכול שלו הולך וגדל, הולך ומתעצם, ככל שאני מתנגדת לו.
ימי שבת הוקדשו לחיפוש אחר משהו חיצוני שימלא וירגיע , תעסוקה, העיקר לצאת מהבית, לראות אנשים, שסובלים ככל הנראה כמוני, אבל אף אחד לא מוציא לטיול את האריה שבפנים. סתם עוד דיבורים ריקניים, רק בשביל לא לחשוב, לא לתת לפחדים לעלות אל סף המודע, כי אז כבר יהיה קשה להשתלט עליהם, והאריה כמו כלב טוב יושב וממתין, נאמן לאדון שם בפנים.
ביום שהאריה שלי הוציא רגל אחת החוצה, הוא השתולל משמחה. לא הבנתי איך לא אטמתי היטב את הכלוב, איך הוא מצא לו פתח, ומתי בדיוק היה הרגע הזה שבו לא עמדתי על המשמר כמו שצריך.
כמו מי שמשתרכת אחרי העדר, רק שבמקרה הזה העדר יושב אצלי בתוך הראש, עשיתי צעד שאין ממנו דרך חזרה. צעד שרק מי שהכיר אותי טוב ידע עד כמה זה מחוץ לגבולות ההגיון שלי, מעבר לכל מה שאני מאמינה בו. ברגע אחד של אומץ, או חוסר שפיות, הודעתי שקיבלתי החלטה, תהיה ככל שתהיה שנויה במחלוקת. החלטתי שאני צריכה עוד זמן, עוד זמן כדי להבין מה קורה לי ולכן עם כל הצער שאני עומדת לגרום לאחרים, אני מוכרחה לבחור בעצמי. בשבילי זו היתה רעידת אדמה, שאת עוצמתה אפילו לא ידעתי למדוד.
ברגע זה האריה יצא לחופשי, השתחרר מהכלוב, אבל רעידת האדמה בפנים שילחה זרועות לכל עבר, לבה רותחת החלה מבצבצת ממעמקי הגוף, ולא ידעתי אם אני בכלל אמורה לשמוח. ההקלה שהופיעה לשבריר שנייה התחלפה באימה, בסרט בלהות, שנמצא רק אצלי בראש, אבל הוא כל כך אמיתי, וחי ובועט, בועט בי מכל המדרגות.
כמו מנטרה שיננתי לעצמי שתמיד יש מוצא, תמיד ניתן לחזור אחורה, אם רק ארצה, אם רק אתחרט ואצטער, אשתוקק לברוח חזרה לחוף המבטחים המוכר לי היטב, תהיה לי דרך חזרה.
היום ברור לי שאת הנעשה אין להשיב, ולי, אין כבר דרך חזרה, לשביל שממנו נמלטתי.
יותר מעשרים שנים חלפו מהיום שפגשתי במילים ההן, ועכשיו אני יודעת שחלפתי ביער ההוא, ביער של רוברט פרוסט.
The road not taken
