את החלק השני של סאונת אוגוסט החלטנו להמיר שוב בעיירה שכוחת אל וקרירה בשוויץ. ע' בן זוגי שיחיה נושא, פרט לעוד כמה תכונות תרומיות, דרכון אדום חזה, שמאפשר לנו לעמוד בתור הקצר ולצאת במהירות מהטרמינל המצוחצח למשעי, אל עולם שכולו מקסימום 25 מעלות.
חמושים בשלוש מזוודות מתפקעות (כי מי יודע אם ירד שלג או גשם) ובפעוט בן ארבע שפרץ בבכי "אני מתגעגע למזוודות שלנו" כשראה אותן נבלעות בבטן המטוס ומלמל מותש ונרגש "נו מתי כבר נגיע לארץ שוויץ", התחלנו עוד חופשה. הביקור בארץ השוקולד בכל פעם מחדש, מאתגר את בלוטות אהבת המולדת שלי (זו שלא אחליף באחרת) שנשארה מאחור.
אפשר לאכול מהרצפה- בחיי שאפשר לאכול כאן מהרצפה. הרכב השכור – נקי, אבל ממש. והשריטות שמצוירות בדף של חברת ההשכרה הן פרי מוחו הקודח של הפקיד השוויצרי שפשוט מזמן לא נחשף לשמש. מדובר במקסימום גרגר חול שנשמט על הפגוש, כשצחצחו את הרכב הזה עם חומרים שבטח נאס"א משתמשת בהם לניקוי של חלליות.
אפילו הכלובים של החיות בגן החיות נקיים. לרגע הייתה לי תחושה שאפילו הקקי של החיות ריחני. ריח סחלבים כמובן. והרחובות נקיים, והבתים נקיים, ואפילו הטקרטור שראינו בדרך נראה כאילו שעכשיו יצא מהניילונים. כל כך נקי ומסודר כאן, שכמעט חטפתי שבץ כשהפעוט שפך על רצפת הפרקט המפונפנת בחנות הסלולר המקומית, כוס עם מים מינרלים. המוכרים הביטו בי במבט ספק מרחם ספק מתעלם. הם, כמובן, לא אמרו דבר. כשיצאנו השלולית כבר לא הייתה שם. לדעתי המקום מתנקה מעצמו.
הכל מתקתק– פרט ל-ע' שהוא מאחר פתולוגי ("רבע שעה זה לא איחור") אין ספק שלא בכדי נטבע המושג "דייקן כמו שעון שוויצרי". זה פשוט לא אמיתי. האוטובוס שזמניו מופיעים על הלוח האלקטרוני נעמד בתחנה 2 דקות לפני זמן היציאה, פותח את הדלתות דקה לפני ויוצא מעדנות לדרכו כשהספרה מתחלפת על הלוח. המונח "פספסתי את האוטובוס" לא קיים כאן, כי אין מה לרוץ אחריו. הוא לא יעצור.
דנקה שין, ביטה שין– כאן מנומסים. נקודה. אפילו הפרות מלחכות כאן בשלווה סטואית עשב (בטח אורגני) בפה סגור, גועות בשקט ובלי "מילות גסות". נו בטח, הן רועות בתוך גלויה.
ובכביש- הזדמנות ראשונה להתנסות בנסיעה על 40 קמ"ש לאורך של כמה קילומטרים…פשוט כי כך מורה השלט. איש לא מצפצף, איש לא עוקף, איש לא מסנוור עם האורות. נוסעים לאט לאט….עד שהשלט מתחלף. זה לא רק אופי, זו אכיפה. כל סטייה מהמהירות המותרת מזכה אותך בדו"ח תנועה רב סיפרתי שאיש לא רוצה לקבל.
הכל מתוקתק- לא רק שהכול בזמן אלא שכאן חשבו על הכול.
כל הרחובות בכל הערים גם בכפרים משולטים, היציאות מהחניות מסומנות בצבע בוהק כדי להזהיר את הולכי הרגל, בכל פינה פח זבל (ע"ע אפשר לאכול מהרצפה) וכל מבנה ציבורי משולט בשלוש שפות, כולל הדרך אליו עם סימון מספר הקילומטרים. יש מודיעין לתיירים גם בנידחת שבערים ולכל מקום ניתן להגיע ברכבת או באוטובוס שכאמור יוצאים ומגיעים בזמן (ע"ע הכל מתקתק).
בשירותים בספארי המקומי תלוי ישבנון לילדים (נקי למשעי כמובן). אמרתי כבר-אין דברים כאלה. ועוד לא דיברתי על שבילי האופניים המופלאים והפסטיבלים המאורגנים…
אז נכון שהם לא ממש מחייכים (רק נ' הפעוט כשהיה תינוק קטנטן וחייכן, חבוש בכובע הדגל הלאומי אדום לבן, הצליח להנפיק מהעוברים והשבים עווית קלה בקצות שפתם) ונכון שצריך להזמין כאן תור במספרה תשעה חודשים מראש (יש ספרית אחת בבאזל, שככל הנראה עדיין שרויה בתרדמת, מאז שהפצעתי לה במספרה בבוקר חתונתי האזרחית כאן לפני ארבע שנים וביקשתי תסרוקת כלה), ונכון שכנראה כשנגמר לך החלב, אתה באמת צריך לקנות פרה כי מוטב מותך מלנקוש על דלת השכנה. ונכון אין סיכוי שתהיה כאן מגפת פוליו, כי החיבוק החם האחרון שניתן כאן היה ב- 1884וגם זה בגלל מכת קור איומה ואלה בטח היו זוג מהגרים יהודים. ונכון שהדבר הכי ספונטני שנעשה כאן התרחש בדיוק שנה לאחר מכן וגם את זה מחקו מדפי ההיסטוריה כי עורך הדפים מת מרוב צער על כך.
הכל נכון- ועדיין לעמוד כאן במרכז עיר קטנה ונקייה נקייה- 22 מעלות צלזיוס ולהביט כיצד חולף לו האוטובוס בזמן ורוכב האופניים נוסע בבטחה בשביל המוקפד ולעמוד בתור השקט בסופר-מרקט הנקי למשעי ולאכול פרעצל עם חמאה בתוך הירוק הירוק הזה, לא עושה לי געגועים הביתה.
