אנשים טובים באמצע הדרך.
כבר תקופה שאני עוקבת אחרי כמה אנשים בתחומי בריאות, אימונים ותזונה.
ביניהם – איתי הר ניר.
לרוב לא מגיבה כל כך.. אבל קוראת, סופגת, משכילה.
מקבלת קולות של שפיות.. המחזקים את הקולות הבריאים שבי..
אתמול איתי פרסם פוסט, ולא יכולתי שלא להגיב.
הפוסט היה על אנשים שעשו שינוי משמעותי בחייהם.
הורידו מסות של קילוגרמים. לבד. תזונה וספורט. בלי ניתוחים (נראה לי).
תחרות כזאת.
נכנסתי לכרטיסים של כולם.
נראים טוב.
רזים. חטובים.
נראה כי שינו גם את הקריירה שלהם.
תהיתי ביני לבין עצמי מה יש מתחת לבגדים (לא בקטע חולני.. רק בשאלה ביני לבין עצמי, האם רק אני כל כך מעוותת.. פיזית וגם קצת, או קצת הרבה, רגשית.. אבל פיזית – בעיקר סביב העור העודף ו"צלקות" הירידה המסיבית הזאת.. אולי לא עשיתי את האימונים הנכונים… ואולי לא, לא רק אני)
לפעמים מרגישה עוף מוזר. ומחפשת עוד כמוני. שלא שינו קריירה בהמשך לשינוי פיזי משמעותי וגם הצליחו לשמור!
מישהו שיבין את הדרך המטורפת.. וגם יגיד שאני לא לבד. בהתמודדות, בצלקות, הפיזיות והנפשיות, שהדרך הזאת השאירה לי ובי.
אז להם לא כתבתי.. כי לא אפול עליהם (בינתיים)
אבל העזתי וכתבתי לו. לאיתי.
קצת כמו לכתוב ל"סלב".. לא ידעתי אם יגיב ומה יגיד..
אבל היום הוא ענה.
למרות שזה חג.
גם אחרי שקרא את החפירה הראשונית שלי, הוא פתח לי את הדלת.. ואני המשכתי לחפור.
היה לי לא נעים, כי היה חג וזה..
אבל כל עוד ענה.. אני המשכתי.
וגם כש"סיימנו" הוא הזמין אותי להמשיך לפנות אם ארצה.
זה היה בתיזמון מושלם.
יום העצמאות.
יש ליום הזה כל כך הרבה משמעויות.
כל כך הרבה רבדים,
אבל בתחום הזה,
ההפרעה שלי,
המחלה שלי,
גם חייבת למצוא לעצמי את מקורות התמיכה המקצועיים, שיעזרו לי היום אבל לא יגרמו לי לתלות אלא גם יעזרו לי להמשיך לבדי. בעצמאות.
המילים שלו,
את הרוב ידעתי,
אבל משהו בניסוח,
בבחירת המילים,
אפילו בקול שלו (בשלב מסויים הקליט את התגובות),
עשה לי הרבה סדר במחשבות,
וגם – נתן לי קול של שפיות, תרתי משמע.
הבנה, חמלה,
נתן לי מקום למה שאני מרגישה ועוברת.
חייבת לקבל את העובדות.
שהדרך היא דרך. עם עליות וירידות,
ושהדרך, כמו החיים, אינה שחור או לבן, אלא המון המון גוונים של אפור,
ואני אחר כך חשבתי לעצמי שזה אפילו לא צריך להיות אפור אפרורי, אלא יכול להיות המון גוונים של צבעים אחרים.
יש דברים שאני חייבת לקבל.
להפנים.
להשלים איתם.
תוך כדי ההתכתבות, החלטתי להזיז את עצמי ולצאת להליכה.
אחרי שעה ורבע עברתי לריצה. חזק ממני. אין כמו ריצה.
ואמנם לא שיניתי קריירה, אבל הספורט הפך לצורך קיומי. חלק מהחיים. וחייבת למצוא לזה איזון נכון עבורי.. כדי להמשיך לשלב את זה בחיים שפויים גם כשהשגרה לוחצת ויש אילוצים.
כשחזרתי הביתה,
הקולות בראש שלי ניהלו דו שיח בזמן שטיפלתי בכלים, במטבח..
אחרי שבוע של בולמוסים, כבר כמה ימים של צומות וצימצומים,
התחלתי לחזור לעצמי, הנפיחות מנוזלים מעודף פחמימות ירדה קצת,
הרעב החולני נעלם,
ולא הרגשתי צורך לאכול, גם אחרי האימון,
אבל זו היתה ההזדמנות שלי לעשות את הדבר הנכון ולתת לקול הבריא לנצח.
לפחות היום. לפחות עכשיו.
הכנתי לי דייסת קוואקר וישבתי לאכול.
כשהנפש יותר רגועה, האכילה יותר נכונה.
מזינה. לא רגשית.
ובהחלט הרגשתי פחות בודדה בהתמודדות.
פחות חולה.
פחות לבד.
ולו מעצם הידיעה שיש למי לכתוב.
זה עולם.
תודה איתי.
שהיית במקום ובזמן הנכונים.
למרות שחג.
תודה שהקשבת לי.
לא שפטת.
ובאת לעזור.
והצעת לפנות שוב אם אצטרך.
אנשים טובים באמצע הדרך.
לרוב אני אוהבת להיות במקום הזה.. של הנתינה..
ומאוד קשה לי להיות במקום הנזקק, הצריך, המקבל..
אבל גם זה משהו שצריך לשנות. מותר לבקש עזרה. אפילו נדרש לפעמים.
והפעם היה טוב לקבל.
#עצמאות_שלי
#תקווה
#הפרעת_אכילה
#הולכת_לצאת_מזה_ביג_טיים