אנשים הם פחדנים

כן אני יודעת שיותר קל להישאר במקום הבטוח ולא להרעיד את הבית הרעוע גם ככה.
העיקר לעמוד. גם אם עומדים עקום.
למען האמת אני יכולה להבין את הרצון הזה להישאר במקום הבטוח ולדאוג "לדאוג" לכולם שבפועל זו פחדנות לשמה.
אבל אתם יודעים מה אני לא מבינה? את האנשים הללו שרוצים להצליח בחיים ונשארים איפה שנוח להם ומתלוננים או מדברים בלי סוף אלו חיים יהיו אם ואם ואם. נמאס לי לשמוע את זה.
לדבר על זה. כן כן לדבר גם על הדברים שהכי לא נוחים ומפחידים.
אתה "אחי" ואתה אומר לי שאתה דואג לי ואוהב אותי. אתה בכלל יודע מה זו דאגה ואהבה? או שאתה זקוק לאבן שושן יקירי?
כי נראה לי ששנינו מסתכלים על המושגים הללו שונה.
אני מפסיקה לפחד.
לא משתלם לי לפחד.
אני לא פחדנית. אני שתקתי למרות שהיה בא לי לצרוח.
באתם אלי ודיברתם על אבא ועל הדאגה כלפיו.
ואיך זה ש"אני לא מתחשבת" או איך אני יכולה לצער את אבא ככה?
אני לא מצערת את אבא.
אתה ציערת את אבא שפגעתי בי וצילקת אותי.
אתה יודע כמה פעמים רק רציתי להיות הילדה הקטנה הזו שבאה לאבא ורוצה לספר לו מה עובר עליה?
אבל לא יכלתי. כי הקשבתי ל"חכמים" ממני. כי אני אוהבת את אבא שלי ובתומי חשבתי שהוא יהיה עצוב בגללי.
אבל דיי… הוא לא יהיה עצוב בגללי. הוא יהיה כאוב על מה שקרה לי. והוא יחבק אותי. אני מדמיינת את זה ואני מחייכת.
אני לא מפחדת יותר, כי ביום שאהיה אמא או יהיה נאהבת באמת. אני ארצה לספר על זה בכאב ועם זאת בגאווה שעשיתי נכון.
תפסיקו עם הרעשי רקע של זה לא נכון, חבורת פחדנים שלא יודעים להתמודד עם הטעויות של עצמם.
אני רוצה שהילדה שלי ושכל יוצאי חלציי יהיו אמיצים גם כשזה לא נוח. כשיהיו חכמים גם אם זה אומר שצריך להרוס הכול ולבנות מחדש יסודות חזקים יותר ונכונים. זה משהו שיחזיק הרבה יותר מהבניין קלפים הרעוע שבניתם. חבורת פחדנים.
יום יבוא ואולי "תסלחו" לי. ולמען האמת אני דואגת. איך פחדנים יכולים להיות הורים? איך פחדנים יכולים לנהל משפחה. שחברות ואהבה ושותפות הם הגרעין של כל משפחה בריאה ונורמלית.
לכם אני סולחת, כי ככה זה מרגיש יותר משחרר.