אני רוצה לכתוב.
זה המשפט שעלה לי בראש כשישבתי קודם בגינה עם הקפה והסיגריה וחשבתי על כותרת לפוסט הזה, הראשון שלי, או יותר נכון כמעט הראשון. כבר הרבה מאוד שנים אני רוצה לכתוב ולא יכולה. לא יכולה מהרבה סיבות – לא היה לי זמן זאת הסיבה הראשונה שקופצת לי לראש, אבל כמובן טומנת בחובה הרבה סיבות אחרות, יותר מדויקות – לא הייתה לי הפניות הרגשית, לא היה בי הכוח, האנרגיות והאומץ לפגוש את עצמי, חששתי ממה יעלה בכתיבה ומה זה יגרום לי להרגיש… אבל עכשיו זה כנראה הזמן הנכון. בתחילתו או בעיצומו של שינוי מאוד גדול ומשמעותי בחיים שלי, כשבפעם הראשונה מזה זמן רב יש לי זמן, יש לי פניות רגשית, ואני מרגישה אמיצה לפגוש את מה שעולה. יותר מזה – מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי ולתהליך שאני עוברת כבר כמה חודשים. רוצה לפגוש את עצמי ולמצוא את השלווה והשקט הנפשי הכל כך מיוחלים. אבל הפעם אני רוצה להתמקד במילה 'רוצה' לכתוב. לא 'צריכה' לכתוב, לא 'זה הדבר הנכון', אלא פשוט 'רוצה'. זו תקופה בחיי שבה אני בוחרת (כן, בוחרת, זאת גם לא פעולה טריויאלית ב 'חיי הקודמים') מה אני רוצה. מנסה לעשות את מה שעושה לי טוב וגורם לי להרגיש טוב, ולסנן או להימנע ממה שלא עושה לי טוב.
אני מקווה למצוא כל כך הרבה דברים דרך הכתיבה – ללמוד לשחרר, את מה שתפוס בפנים כל כך הרבה שנים וממש מתקשה להשתחרר, ללמוד לחשוף אחרי שכל כך הרבה שנים הייתי מכוסה, מוסתרת במיליוני מסכות, משחקת את המשחק החיצוני עד ששוכחת מי אני שם מתחת לכל הכיסויים והמגננות והחומות שבניתי. פשוט להיות אני. פשוט. מילה כל כך 'פשוטה' לכאורה. ואני , שיש לי נטייה לסבך כל דבר באין סוף מחשבות, חששות, פחדים, רוצה לפשט. לפרק ממורכבויות מיותרות. להקליל. לזרום…
אז אני רוצה לכתוב. על עצמי, על הדרך לשינוי, על אומץ, על בחירות, על חוסר וודאות, על אימהות, על איזון, על זוגיות, על להתקרב לגיל 40. לכתוב ללא פילטרים, ממש את מה שיוצא, מהלב, מהנשמה, מהכי הכי בפנים שיש, בלי לחשוב מה יגידו, ואם יזהו אותי, והאם זה כתוב יפה, והאם זה 'נראה' פוטוגני מספיק. רוצה להיפרד מהכמיהה החיצונית, הילדית, הלא מחוברת, להיראות כמו תמונה מושלמת באינסטרגרם, מלאה בחיוכים ובאושר אמיתי או מזויף. רוצה להתחבר לפשוט להיות. שוב המילה הזו שעולה. כל כך פשוטה וכל כך לא.
כל כך הרבה דברים חיצוניים מסיחים את דעתי, עכשיו וכל הזמן. ואני נאבקת על להתחבר לעצמי, לא מוותרת על להיכנס פנימה, למצוא את עצמי, נאבקת על שלווה, רוגע, אושר אמיתי. אני אמצא את זה בסוף. אני מבינה שזה בעצם פה. אני רק צריכה לראות את זה, להיות מודעת לזה, להעריך את זה, לא לתת למחשבות טורדניות להשכיח ממני.
קראתי לאחרונה שהמחשבות הן לא אני. מחשבות באות והולכות, ואני צריכה לתת להן ללכת כי הן לא מי שאני, הן לא מגדירות אותי, הן כמו עלי שלכת שנופלים מידי פעם, עוד עלה ועוד עלה. ואני צריכה ללמוד ולהתאמן על לא להתחבר אליהן. כי מחשבות שמתחברים אליהן הופכות לאמונות. ולאו דווקא אמונות נכונות. לא להתחבר למחשבות שלא עושות לי טוב אלא לתת להן לחלוף. המחשבות הן לא אני. אני זו אני.
אז אני רוצה לכתוב! רוצה! רוצה לצעוק את כל מה שעובר לי בראש, בנשמה, בלב. רוצה לפרוץ מבעד לחומה, לא להרגיש יותר כמו אורחת בגופי שלי, כמו עלה נידף שנישלט על ידי המחשבות שלו.
אני רוצה לכתוב! באומץ!