הזיכרון הראשון שלי עם סליחה היה בגיל 4 בגן, יצאנו לשחק במגרש המשחקים, והנה מגיע רגע הפסקת אוכל, הגננת יוצאת עם הכריכים ומחלקת לכל הילדים, אני לוקחת את הכריך ביד ומריחה ריח שאני לא אוהבת, (מי שזוכר היו מורחים מרגרינה עם ריבה על הכריך) הריח לא טוב ולי ברור שאם הריח לא טוב, בטוח שזה גם לא טעים מכירים?כולי מבוישת ואפילו פוחדת מה עושים עם הכריך?
אני מקבלת החלטה לזרוק את הכריך בשום אופן זה לא יכנס לפי, מחפשת דרך להיפטר מהכריך רק שאני לא שמה לב לפרט מאוד חשוב, העניים של הגננת עוקבות אחרי ואני נתפסת על חם, היא כמובן מכריחה אותי לאכול את מה שאני לא אוהבת. (איזה מבאס זה שאני כזו קטנה ואחרים מחליטים לי מה לעשות וככה אני מבינה שיכולת הבחירה שלי תלויה במבוגר) כמובן שאני מקיאה את זה והזיכרון של החוסר סליחה והכאב נצרבים על לוח האם שלי.
אני לא אסלח לה בחיים, היא עשתה לי כל כך רע, ששנים הכאב הזה מלווה אותי ,כל פעם שאני נזכרת בזה אני מוצפת בכאב וזוכרת כמה בכיתי וכאבתי. (עד היום לא נכנס לפי כריך עם מרגרינה וריבה או חמאה וריבה)
כמובן שזה זיכרון מאוד רחוק, שבהמשכו היו לא מעט אירועים שצרבו חוסר סליחה, האשמה, כאב וגררו אותי להתבודד בכלוב האגו שבניתי לעצמי, מתוך הדפוס שיצרתי, עם השנים, שעזר לי לפתח הגנות ושיריון חזק כל כך- אף אחד לא יכול לפגוע בי.
מי האישיות הזו שיצרתי בחיים שאספה כל כך הרבה כאב בדרך והתהלכה בעולם חרדה וכואבת. למי בעצם אני צריכה לסלוח קודם? לעצמי או לאחר? אז זהו הסליחה היא מתוכי לעצמי, ביום שאסלח לעצמי לילדה הקטנה הזו שקיבלה החלטות (לכאורה שגויות) לזו שידעה לקבל את ההחלטות מאותם אנשים שהניעו אותה, או מתוך עצמה כמובן בהבנה ובתפיסה של ילדה קטנה, יהיה לי יותר קל לסלוח גם לאחרים בסביבתי.
יש לי טיפ קטן אליכם השתדלו לא להשתמש במושג הזה שמגיע מכלוב האגו "אני לא אסלח לו/ה בחיים" הסליחה היא קודם לעצמי ואחר כך לאחר כאשר אני סולחת לעצמי הכלי שלי רחב ומאפשר לסלוח לאחר ולסלול לי את הדרך לאושר בתוכי.
חודש אלול הוא החודש האחרון בחודשי לוח השנה והוא בא לבשר לנו על הכנה לקראת השנה החדשה, זהו חודש של חשבון נפש, וסיכומי אירועי השנה החולפת. אני מזמינה אותך למעגל סליחה, לפתוח את שערי הלב לסליחה בפתחה של שנה חדשה.
אורפז לי אורה
סופרת, מרצה ומאמנת רגשית.
מלווה אנשים בתהליכי ריפוי ושינוי.
