אני יודעת מה אני שווה – אתם לא תקחו את זה !!!

האמת? אין לי כוח למלחמות האלה. אין לי כח שמישהו יספר לי איפה לשבת ואיפה לגור ואיפה לשיר ומה לומר. לא בא לי. אני הרי טובה. אני הרי מצויינת. אתה צודק – אתה זוכר לתת לי ציונים – חשבת פעם איפה אתה נותן לי ציונים ? לא צריכה אותך בשביל תעודת עובר. יש לי את שלי. אני לא צריכה אותך ואת הציונים שלך – אתה לא לימדת ולא מלמד אותי כלום. אם כבר – אני לומדת, לומדת מהחיים. בתקופה הזו – אם תשים לב (אתה מסוגל בכלל ?) אין מה ללמוד ואולי יש ללמוד את השעורים הכי גדולים בחיים.
שיעורי אל תעשה !! אפשר לכתוב כאן את עשרת הדברות של "אל תעשה"  או "כן תעשה" – תלוי בנקודת המבט של מי שחושב. העניין הוא שאתה לא ממש מסוגל לחשוב – אין לך כלים לחשיבה, אתה מסוגל רק לבצע. לתת פקודות ולבצע. אתה מדלג על שלב החשיבה וההשלכות שיהיו לכך – אתה מנסה לפקד ולבצע. הפעם זה לא כל כך מצליח לך כמו שאתה רואה . מישהן ראו לאט לאט שהן הולכות והופכות להיות דמויות בזויות, חסרות ערך . לא כל כך הרגשנו את זה או יותר נכון לא ממש רקענו ברגליים וזו טעות שלנו.
אתם יודעים – בקטנה עשיתם את זה. אפשר לומר שאפילו בסוג מסויים של חכמה . בלי הכרזות, בלי הצהרות של "סדר היום". כל פעם הוספתם עוד אמירה, עוד פסילה, עוד תיחום – וכל הפעולות "הקטנות" הצטרפו לסוג של משהו מאד מאד גדול שאין לו זכות קיום לא פה, לא שם , בשום מקום – לא !!
היצירתיות שלכם בנושא, הנגיעות האלה בדרכים שונות – אוטובוס, מדרכה, עבודה, שירה – התחילו לעשות מן עקצוצים כאלה בגוף – הפך לנו מסיטוציה ותחושה של לא – נוח ולא בסדר, ל-לא יקום ולא יהיה !!! שמעתם ? זה פשוט לא יקרה. כאן אנחנו לא מבקשים, לא דורשים, תפנימו – אנחנו לוקחות את מה ששלנו, את מה ששייך לכולנו, לי ולך ואם צריך מלחמה בשביל זה – היא תתקיים.
אתה חושב שאתה תחליט בשבילי מתי לשחות ? באיזה ימים אני אשחה בלילה ? כאן באמת השתגעתם בשבילי. אתם מבינים את זה. לכל אחת זה נגע במקום אחר. למישהי זה נגע בראיית העולם, למישהי אחרת זה נגע במקצוע ולמישהי אחרת (כמוני) זה נגע  ממש בחלקת אלוהים הפרטית שלי. לא אתה ולא החברים שלך תחליטו מתי אני אשחה, איפה אני אשחה ועם מי אני אשחה.
ככה אני, שונאת שמחליטים בשבילי וכשמישהו חושב שהוא יחליט בשבילי איפה ומה – שלא יחשוב שאני אשב על הגדר, אפצח גרעינים ואחכה לראות מה הגחמה הבאה שלו. ממש לא בבית ספרי. כשמעצבנים אותי – אני עצבנית. מה חשבתם ??
אתה הרי יודע ממה אני פוחדת. אני פוחדת שבעוד שלושה שבועות , עוד חודש – הרי נפסיק לעלות על בריקדות, אי אפשר לעשות את זה לאורך זמן. אי אפשר לעשות את זה לזמן בלתי מוגבל וקשה (אולי בלתי אפשרי) לעשות את זה בהיקפים ובאזזזזז  תקשורתי כזה. אנחנו הרי מכירים את המציאות, וכשהמציאות תחזור לשגרה האפורה – זה יירד מסדר היום.
זה לא אומר שאנחנו נרד מסדר היום. זה אומר שבמקומות נקודתיים, באותם מקומות או פעולות שתנסו לייצר איזה רעיון מופרע – אותו מעגל שמרגיש פגוע הוא שיהיה דומיננטי יותר, זה לא יעמוד יותר בראש סדר היום. אנחנו מכירים את זה – הזכרון שלנו קצר אבל לא עד כדי כך. זוכרים את הקיץ האחרון ? היינו על בריקדות, בחלק די גדול ירדנו מהן בשקט. למה ? כי החיים חזקים מהכל.
מי לא יירד ? מי שיצטרך להמשיך לחצות את הכביש כל יום, כל שעה. מי שתצטרך להשאר עוד שעה בערב באוניברסיטה כדי להזיז קצת את העצמות בחדר כושר – סליחה, עכשיו תפוס , זה יום ושעה של גברים. אותן קבוצות נקודותיות הן שיהיו דומיננטיות כשהפגיעה תהייה ישירה בהן. הלוואי שאני אתבדה.אני כבר אומרת לכם – אין צ'אנס בעולם שאני אחכה שעתיים כדי להפעיל את "חזון העצמות היבשות"  או את הזמן שאני שוחה. אל תתחילו איתי . זה אולי קטן ולא חשוב – אבל זה מעצבן אותי. נורא.
נכון – תפנימו. אנחנו לא אוכלוסיה אוכלת יושביה. יש לנו זכות דיבור, יכולת עשייה, זכות מחשבה, זכות פעולה – מפתיע הא? יש לנו בדיוק את אותם זכויות כמו לכם. אנחנו לא המצאנו , לא יצרתם – אתם רוצים ליצור סוג של מדינת ישראל חדשה בדיוק בתקופה של מזרח תיכון חדש. חבר'ה – לא עובד ולא יעבוד.
נכון, אתם מנסים כלים. לא שמתם לב אולי אבל אתם מעצבנים ובגדול. אני מרגישה שאני מחזירה לעצמי את מה ששייך לי, ולא אתה ולא הוא תקחו את זה ממני.