גיליתי אותה לפני כשנה. היא נכנסה לחיים שלי בלי הזמנה מוקדמת. נבטה בתוך גופי, בלי לשאול שאלות, בהתפרצות חדה ועיקשת. לי אף פעם לא היה קל עם עקשנים. גם את הגברים שלי אני אוהבת יותר נינוחים וזורמים. אבל היא היתה עובדה מוגמרת.
אני רציתי להמשיך בשלי, והיא ניסתה להפסיק אותי. אני שמחתי בגופי והיא שינתה לי אותו. וגם היום, שמונה חודשים לאחר לכתה, אני רוצה לרוץ בכל הכוח והיא מכריחה אותי לנוח.
בתחושה הראשונית שלי הרגשתי שהיא מנסה להשתלט עליי, לגמור אותי הקרצינומה שלי. אבל , בשביל זה צריך שנאה עצמית, שהרי הגוף שלי יצר בעצמו את הפולשת. ואני מודה, אני לא שונאת אותה. את הקרצינומה המתקרצצת שהיתה לי ועכשיו כבר לא.
וגם אותו, את זה שלא רבים ששים להגיד את שמו אני לא שונאת. אני מתכוונת לסרטן. הוא לא הגיע לכאן כדי לגמור אותי. זה מצב שנוצר, ולפעמים כשאני מחפשת את מקורו, אני מתאפסת מיד ומבינה שאין טעם. שנאה לתוך משהו שנמצא בתוכי, איננה אופציה, לכן הגישה שלי הייתה ועדיין מפויסת. כשאנשים מדברים על מלחמה בסרטן, לי קשה. הסרטן איננו משהו רחוק ונפרד ממני.
אני חיה איתה בשלום כעת, כשהיא כבר איננה. נזקים לא חסר מאז הופעתה. ובכל זאת, מעט אחרי הגילוי, שבעקבותיו חרדתי ממנה, ואחרי שלא הבנתי למה גדלה בתוכי, התחלתי לדבר אליה. הסברתי לה שעצם הופעתה אצלי תגבה ממנה גם מחיר. שאשתמש בה, שאני מוכנה לה בתנאי שעם העוקץ יבוא גם הדבש.
נפרדתי ממנה בשמחה, כי להודות באמת, אני לא ממש ממליצה עליה. וזה לא שהיא הלכה בשקט. היא עשתה בלגן גדול, והשאירה כאן אדמה חרוכה. ואני, שאפילו לרגע לא שנאתי אותה גם ברגעים הקשים ביותר, השתמשתי בה, עשיתי ממנה מטעמים.
חייבת להודות באמת, את הטירונות של השנה האחרונה לא הייתי משיגה גם בעוד עשר שנים. ואת הכוחות שקיבלתי מעצם הופעתה של "קרציפלצת" לא הייתי יכולה לגלות בשום צורה אחרת. אז אולי בכל זאת, היא לא כזאת נוראית. אולי היה לה תפקיד חשוב בחיי. להעיר אותי, לפקס אותי ולאהוב את מה שיש.
ואת הדבש אכן קיבלתי. הוא בא בצורת אהבה טהורה למשפחה שלי, פרגון עצמי, והבנת היעוד שלי.
