בעוד שבועיים חוגגת את יום הולדתי ה- 28, הדבר הלא מובן מאליו עבור החברה הגברית בה אני חיה, היות ובגילי כבר אני אמורה להיות נשואה פלוס ילדים ואם לא – אז אולי מאורסת לגבר או שלפחות יש בחיי גבר. בשיחות היומיומיות שלי עם הקרובים והחברים מפתיע אותם שאני כלל לא חושבת על הנושא, אלא שקועה במחשבות על התקדמות הקריירה והלימודים. לא מעט פעמים פונים אליי באמירות: "אין אישה שלא חושבת על זה", "אם היה לידך גבר היית יכולה להגיע רחוק ולהרגיש יותר ביטחון". אני יכולה להבין אמירות אלו כשהן מגיעות מגברים, אך לרוב שמעתי אותן מנשים. הבנתי שהן בעצמן מתמודדות עם הלחץ ומנסות להפעיל אותו גם עליי. לא כולן מוכנות לשלם מחיר עבור בחירות בלתי אפשריות, הרי לבחור לא לחשוב על החתונה זה לא מקובל, ולא להיות עם גבר נתפס כ"לא טבעי". לחיות לבד, לחפש את עצמך, לחיות עם עצמך לכמה שנים נתפס כהזוי ובלתי מובן. עם זאת, אני רוצה לחיות וליהנות מחיי הרווקות, רוצה לבלות, לטייל, לטוס, לבלות עם החברות – רוצה לחוות את הגיל בלי כל התרחישים והלחצים מסביב.
כל זה לא טבעי בעיניי החברה והקרובים, והם רואים אותי כמישהי שחסר לה משהו, שאינה מושלמת. עבורם, השלמות מתבטאת בחתונה ובילדים. עם זאת, עבורי השלמות היא לבנות זהות מקצועית ולימודית ולבנות את עצמי. אין סתירה בין היעדים הללו לבין הזוגיות, אך בינתיים הגעתי להחלטה להיות הרווקה שנהנית מכל רגע בשלב הזה, החלטה לעשות את זה לבד. בינתיים, אני מעוררת כעס מצד לא מעט אנשים מסביבי.
בלא מעט שיחות שנכחתי בהן, נשאלתי: "אז מה חדש" ? הגבתי: "התקדמתי בתפקיד וכיום אני עובדת בתחום שהוא יותר מאתגר". בתגובה, הביטו בי בצורה מוזרה ונאמר לי: "הנאדי, מה עם זוגיות?". אני, מצדי, העדפתי לשתוק ולא להגיב – כי כמה עוד אפשר?! כרווקה ערביה, הרגשתי לא פעם כחשודה ופגומה. האנשים מסביבי לא האמינו שאין לי בעיה, שטוב לי בחיים, וניסו תמיד לשדך לי גברים. כשלא הסכמתי – עשו את הכל כדי לשדך לי "בעקיפין": ארגנו מפגשים ספונטניים, עודדו גברים רווקים בגילי להוסיף אותי בפייסבוק – העיקר שלא אהיה בלי גבר, כי זה "לא נורמלי".
נאמר לי לפני כמה שבועות: "הנאדי, את צריכה להתפנות לזה, אחרת תמצאי את עצמך נושאה לגבר נשוי לשתיים או שלוש". בחרתי לצחוק. ברור לי שלכל מלחמה יש מחיר, וברור לי שרווקות מעוררת התנגדות. כדי לשנות את תפיסתי, השמיעו באוזניי לא מעט אמירות פוגעות וקשות, כך שלעיתים מצאתי את עצמי מתרחקת מהאנשים ובעיקר מהנשים הערביות – מאחר ורובן, במיוחד הרווקות, מיואשות ומתוסכלות מהלחץ המופעל עליהן. נשים אלה נותרות חסרות אונים ובלית ברירה מחפשות דרכים למצוא זוגיות. לפעמים אני מרגישה שעלי להיות בחברת גברים שכן "מותר" להם לחשוב על עבודה וקריירה. יחד עם זאת, אינני מתחברת לתפיסות הפטריארכאליות הנפוצות בקרב הגברים.
אני רוצה, שאנשים מסביבי יבינו שיש רווקות שכיף להן לבד, והן אינן צריכות שירחמו עליהן. הבוקר קמתי, הכנתי את הנס שלי והמשכתי בלקרוא את הספר "לכל אדם יש שביל". זה השביל שלי, שהוא לדעתי השביל של לא מעט נשים. תכילו ותבלעו אותו. אני עסוקה בקריירה, בלימודים ובהגשמת החלומות; הרשימה שלי כל כך ארוכה. אולי יבוא השלב בו ארצה להיות עם בן הזוג – אך לא בכל מחיר. אני זאת שאבחר את השביל בלי כל מה שמכתבים לנו כנשים ערביות אשר הגענו לגיל בו נקרא לנו "עאנס" – "זקנות". תאפשרו לנו לחיות את השלב וליהנות ממנו. אנחנו בסדר ומאושרות.