אֶת רוב האובססיות שלי יצרתי לי בעצמי. אַת האובססיה היחידה שהפכה את עצמה לכזו. שטף המיילים והטלפונים, ההוראות שאת מנחיתה עליי כאילו שאני חייבת לך משהו, השאלות שנדמה שממש התאמצת לחשוב עליהן כדי להתקיל אותי.
אני אתחיל מההתחלה.
לפני שנתיים הגעת למקום העבודה השקט והמנומס שלי. לא יצא לי לשבת איתך בימים הראשונים. ישבת עם מישהי אחרת לחניכה. את אולי לא זוכרת את זה. היא עדיין זוכרת. אני עדיין שומרת את הסמס הבהול שקיבלתי ממנה. "יש עובדת חדשה", היא כתבה לי, "והיא נורא כועסת, ואין לי מושג למה". מהרגע הראשון נתת לכולנו להרגיש שאנחנו מכעיסים אותך. ואז גילית אותי, העובדת הוותיקה והמנהלת הלא רשמית של הצוות. ומאותו רגע חיי המקצועיים השתנו ללא הכר.
עד שהגעת הייתי זו שמאירה פנים לכולם, עונה בשמחה על שאלות, עוזרת ככל יכולתי. ובתמורה קוטפת תודות ותשבחות. היה לי כיף. הרגשתי שמעריכים אותי כי התרומה שלי אמיתית. מהרגע שהצטרפת לצוות העבודה שלשמה הגענו למשרד לא עניינה אותך. גילית את ייעודך האמיתי: להציק לי. כל תשובה שעניתי לשאלותייך הבלתי פוסקות נענתה במבט זועף ובתלונה "זה בלתי אפשרי". בהתחלה האמנתי לך, וכעסתי על עצמי ועל התשובות הלא יעילות שלי. ואז בדקתי את עצמי. אני הרי לא מבקשת ממך לעשות שום דבר שלא נוסה בהצלחה בעבר על ידי שאר העובדים. למה את מתעקשת שכל התשובות שלי, אבל כולן, הן גרועות?
אחר כך הגיעו הטלפונים והסמסים. בעיקר בשעות שבהן אני לא במשרד. לפעמים בלילה. מאוחר בלילה. וזה תמיד היה אחד מן השניים: או בקשה של מהרגע להרגע שיכולת להעלות שבוע מוקדם יותר, או משהו שיכולת לברר בעצמך.
– "מה שם הלקוח ההוא שביקש כך וכך?"
– "אני לא יודעת… אני עם הילדים בקולנוע… את במשרד, לא?"
– "כן"
– "אז את יכולה לראות בתיק הלקוחות"
– "אה, נכון. ביי"
יש לי הרבה סבלנות הן לעמיתיי והן ללקוחותיי. לא אני מעידה על עצמי, כי אם העמיתים והלקוחות. עניתי על כל השאלות, התייחסתי לכל הטלפונים והסמסים והמיילים. תירצתי לעצמי ולאחרים שאת ככה בגלל "המצב" שלך. אף אחד לא מדבר על זה בקול רם, אבל יש לך "מצב", והמנהלים קיבלו אותך לעבודה למרות "המצב" ואולי בגלל שלא היה נעים להם שעומדת מולם מישהי ב"מצב".
אין לי סבלנות לחזירים. כשהבנת שתמיד תמיד תזכי ליחס, לחיוך, לפידבק, התחלת להעלות את רף החוצפה והניג'וס והגעת לדרגת חזירות. הרמת קול על עמיתה שניסתה לעזור לך, השלכת ציוד משרדי על הרצפה, קיללת בקול רם כשלידך עמיתים חנכו עובדת חדשה, טינפת את המרחב המשרדי המשותף. השיא היה כאשר התחלת לעשות שימוש אישי בפרטים של הלקוחות שלנו. אף שאת יודעת היטב שזה אסור בכל לשון של איסור. סלחו לך בגלל ה"מצב" שלך ובגלל מחסור בכוח אדם.
לא עוד. גם רף החזירות גבה, ועכשיו את מלכת הדיר. חשבת שאת יכולה להפר כל כלל מול עיניי המשתאות ופי הנאלם. לא עוד. דיווחתי על מעללייך האחרונים. את בדרך החוצה. אני מוכנה לשלם בעצמי את המחיר ולעבוד שעות נוספות כדי להשלים את הפערים שייווצרו אחרי שיעיפו אותך. והם יעיפו אותך. אני הולכת לבעוט לך בתחת, חזירה.
