אני בת. בת לאבא חרדתי ולאמא שאננה. נולדתי בת"א, העיר שלא מפסיקה. בהשראתו של אבא שלי, התוכנית האהובה עליי כילדה בת 5 הייתה "בשידור חוקר" עם רפי גינת, היינו יושבים מרותקים למסך ואבא שלי היה דואג שאהיה מודעת לכל סכנה אפשרית שאורבת לי בחדר המדרגות, בהפסקה, בדרך מחוג בלט הביתה ואפילו כשאני ישנה. באופן לא מפתיע הפכתי אובססיבית לכל מקרי האונס והאלימות נגד נשים שאירעו במהלך שנות חיי.
כשהרצל אביטן ברח מהכלא, חיכיתי כבר ליום שהוא יגיע אלינו הביתה וכשאבא של לורה פאלמר (טויין פיקס) אנס אותה בפריים טיים של הערוץ הראשון, הייתי בת 9 והבנתי לראשונה בחיי שזה קורה לא רק בטלוויזיה ובאמת יש אבות שאונסים את הבנות שלהן. כשבני סלע הטיל אימה על בנות ישראל, הייתי נועלת את כל הדלתות והחלונות בבית לפני שנכנסתי להתקלח, זה אולי לא רלוונטי, אבל אני מתקלחת פעמיים ביום. כל סוטה מין שהפך לסלב תורן במהדורת החדשות, כיכב בסיוטים שלי והפך את חיי לגיהנום ממושך.
גדלתי, בגרתי, אפילו קצת התבגרתי, אבל עדיין נשארתי בת. בת 30. ועדיין מפחדת. כן, מה לעשות, המגדר שלי, מגדיר אותי, אני נצר למין היפה ובאותה נשימה, החלש. בפועל, לא אבא שלי, לא רפי גינת ולא אף גבר חסון נמצאים לצידי בלילות הקיץ החמים, כשאני מהלכת לי ברעד ברחובות.
לאחרונה, כל יציאה מהבית, לאחר רדת החשיכה (וגם לפני, אבל נוותר על הדרמטיות), הפכה התלבטות מבחינתי וכל גבר זר לי הפך לאנס וסוטה בפוטנציה. אם פעם התלבטתי מה ללבוש, סתם כי רציתי להרגיש יפה יותר, היום אני מתלבטת מה ללבוש, כדי למזער את הסיכוי למשוך תשומת לב של גברים זרים ואחרי שאני מחליפה כמה גרדרובות, אני מבינה שזה כמעט מגוחך לנסות להילחם באלימות מינית, באמצעי לחימה אופנתיים. לצערי, זה הדבר האחרון שיעזור, חבל, כי דווקא באופנה אני די חזקה.
למי מבין קוראיי שבבעלותה "פות", וודאי יש ניסיון אחד או שניים, או לדאבוני אף יותר, בהטרדות מיניות. כולנו עברנו את זה בצורה זו או אחרת, אני, אפילו מספר לא מבוטל של פעמיים. כולנו סיפרנו לאמא והמשכנו הלאה. כל עוד הוא לא נגע בנו, זה בסדר, זה אפילו חוקי וקרה לנו נס! כנראה התלבשנו קצת חשוף, או בדיוק פיזרנו את השיער ובפעם הבאה, נלמד להיות נשים טובות יותר…
אתמול בערב, הלכתי לפגוש חברים, סביב 23:00 בלילה במרכז ת"א, כמובן לא לפני שערכתי את טקס מציאת הבגד הראוי. כזה שלא יעורר תהייה אם חזרתי בתשובה, או טעיתי בעונה ובאותה נשימה לא יהווה הזמנה לאף זר לגעת בי. בסוף בחרתי משהו. לא מאוד צנוע, אני מודה, אבל להזכירנו, הסיפור מתרחש במדינת ישראל, מדינה נאורה ודמוקרטית, יש האומרים…
שמחה ומאושרת ובפנים ערנית ומפוחדת צעדתי לי ברחובות העיר שלי, בה שכר הדירה גבוה, הרחובות מטונפים והגברים מסתבר, בחלקם, מתקשים לשלוט בעצמם. ממש ליד דיזינגוף סנטר זה קרה. בחור שהלך אחרי כמספר דקות והטריד את מנוחתי בקריאות "היי" חוזרות ונשנות שזכו להתעלמות, אגב לא כי אני אנטיפאטית , אלא כי אני פשוט מנסה להימנע מסיטואציות עם זרים, החליט שלא נאה לו שאני מתעלמת ממנו ופצח בנאום מנוסח היטב ומרטיט לבבות.
"יא זונה, למה את לא מתייחסת אליי?
אם הייתי מכוער היית עונה לי, נכון?! אה?! אבל אני דוגמן, אני יפה אני יודע.
אני גם יודע לזיין אותך בתחת
ולגמור לך בפה"
ממש מרגש. כמו שיר של ביאליק באמצע יום אביבי, חבל שלא אחזתי בכוס עם סודה, קרח וקש. המשורר לא היה שיכור, גם לא היה שחור, הוא היה סתם גבר שהרגיש גיבור על חלשה. הרחוב מואר, הומה אדם ואני מבוהלת. בזמן שהאנשים מסביבי עסוקים בלשתות עוד קפה או בירה, אני מגבירה את צעדיי ורק רוצה שהוא ילך. לא עונה. לא מגיבה. ממשיכה הלאה. ממזערת סיכונים. אני תכף אגיע בשלום לחברים שלי ושוב אשכח, עד לכותרת הבאה, שמותר לדבר אליי ככה, מבלי שתהיה לי יכולת להגיב.
היום, סיפרתי את התקרית לחבר, לא שקרה איזה משהו מיוחד, אבל סיפרתי. הוא נזף בי ואמר שהייתי צריכה לשלוף את הפלאפון ולהתקשר למשטרת ישראל, או אפילו רק לעשות "בכאילו", כדי להפחיד את המאניאק. צחקתי על התמים (בעל הפין). הוא כנראה לא מבין שבאותו הרגע אני דמיינתי את עצמי נזרקת לתוך חדר אשפה של בניין חשוך, או מגיבה, נדקרת וחיה עם צלקת, שלא הולכת לשום מקום…
אל לנו לחשוב שהדרמה הסתיימה כאן, יש עוד 2 דמויות שלקחו חלק במחזה שחשוב לאזכר. מיד אחרי שהוא הלך (כנראה לטובת ברת מזל אחרת) חלפתי על פניהם של שני בחורים בני 17 ואחד מהם, כנראה מהסוג שרגיש לזולת, חש במצוקה שלי וליטף אותי במילים עדינות: "רואים עלייך שאת אוהבת זין קטן". מקסים. נוגה. בעיקר מדהים לראות איך הוא יודע לקרוא נשים כבר בגיל כל כך צעיר…
דור מזויין. חברה מזויינת. משטרה מזדיינת ותסלחו לי על העברית שלי, אבל כנראה שככה מרגישה בחורה בלי זין בארץ הקודש. וסליחה על הזמן שגזלתי, הרי בעצם, לא קרה לי כלום…
חג שמח,
שבת שלום
ונפגש בשמחות
מאוד שמח פה אצלנו…
