השמועה על המעבר לקנדה פשטה בגן ובבית הספר כמו אש בשדה קוצים. העצות הטובות לא איחרו להגיע. חברים,מכרים, קרובי משפחה או סתם אנשים ששמעו והצטרפו לשיחה, הציפו אותנו בשלל הארות ותובנות. החל ממה כדאי לקחת איתנו במזוודות, וכלה בהרדמות וטשטושים ייחודיים שיש לתת לכלב בזמן הטיסה, שבכלל עדיף לו ולנו שיישאר. אני כהרגלי בקודש התעלמתי מרובן ככולן. "לי היתה בעיה נוראית עם האנגלית", אמרה לי אחת האמהות מהגן. "היה לי נורא קשה להבין, הם מדברים כל כך מהר". הבטתי בה במבט אמפתי, מהול במעט רחמים. לך אולי היתה בעיה, חשבתי. אבל אני מעולה באנגלית, עשיתי 5 יחידות בבגרות. אפילו קיבלתי פטור בפסיכומטרי. בכלל, אני מעולה בשפות. "אני מציעה שתראי סרטים בלי תרגום", הוסיפה. "בסדר", השבתי. "תודה על הטיפ" ששמעתי כבר 500 אלף פעם בערך…
כבר במטוס חשתי שהיה משהו במה שאותה אמא אמרה לי. "גבירותי ורבותי בקרוב ננחת בכגכגרגכבכישס תודה על הטיונפנטס שיהיה יום מצוין". דייל מצונן, מה זאת אשמתי? בשדה התעופה כשביקשו את המסמכים אמרתי תודה, כששאלו למה הגענו חייכתי, וכשחקרו על גילאי הבנות השבתי 40. למזלי הקנדים הם בעלי סבלנות אין קץ. יתכן שבארה"ב זה היה נגמר בחדרון קטן עם מאבטחת וכפפה.
כשהגענו למלון שמתי לב שהפקיד התחיל לדבר מאד לאט ולרשום לי את המילים. ובכל זאת לא הצלחתי להבין אם מותר להשאיר את הכלב בחדר לבד או לא. שאלתי בערך שלוש פעמים. ושלוש פעמים הוא ענה "בטח! רק אל תשכחי טו פוט סיגגראגנה און טהרבכבכדור". הוא ענה את אותו הדבר יותר ויותר לאט עד שבסוף הוא נתן לי עוגיה ואמר שיהיה ערב נעים, או ערב מקסים. העיקר מלמל משהו על הערב.
למדתי לשנוא אותיות מסוימות ובראשן האות R, רצה הגורל וזו האות הראשונה בשמי. "תוכלי לחזור על מה שאמרת?" שאלה הפקידה של מכון הרישוי בטלפון. "בודאי, שמי רמה". "לאמה?", "לא, רמה. ר כמו רינג". "מה זה לינג?". התיאשתי. הם קוראים לי פה למה, או לאנה. מה שמסתדר להם. מעדיפה לאנה. מצלצל יותר טוב.
בבית החולים, כיממה לאחר לידת הקנדי הקטן, פשוט הרמתי ידיים. בהתחלה עוד שכנעתי את עצמי שזה חשוב להבין מה עושים לי או לתינוק. אבל אחרי 50 הסברים חוזרים ונשנים של הרופאה, האחיות, האחיות בפגייה, עדיין לא ירדתי לסוף דעתם בנוגע למספר טיפות הברזל שצריך לתת לילד לפני השינה, והאם הסירו לי את החצוצרות. במיוחד זכור לי הנאום שקיבלתי במחלקה על משככי כאבים. חוץ מ"משככי כאבים" לא הבנתי כלום וחצי. הנהנתי כי רציתי כבר לישון. האחות הלכה ונראתה מרוצה. כעבור דקה חזרה עם נר וחיוך מאוזן לאוזן.
אחרי התקרית המצערת החלטתי לקחת את עצמי בידיים, נזכרתי בעצה שקיבלתי, והתחלתי לראות סרטים בלי כתוביות. לאט לאט ובעבודה קשה, מבלי להכנע לעייפות. התמדתי, וראיתי סרט אחר סרט וסדרה אחר סדרה. ואכן, בתחילה, המשפטים נעשו קצרים יותר, אחר כך המילים נעשו קשורות זו לזו. היום אני מבינה מה אומרים לי, כמעט בכל המקרים.
אבל אני עדיין לאנה.
