אנג'לינה ומה שבינם! לכרות או לא לכרות זאת השאלה? חוה ברק!

פסח לכשעצמו לא עושה לי טוב. למרות כל ההתרגשות של האביב הגיע, ולמרות ה"איפה אתם בסדר?", אני ממש אבל ממש די עצובה שהוא מגיע.
טוב אז אני אגיד את זה, ולא רק בגלל אנג'לינה ג'ולי, שאני ממש אבל ממש מרגישה את הדמעות שחונקות אותה שהיא מדברת על אימא שלה.
אני תרמתי את חצי מהמשפחה שלי לטובת סרטן השד והמשתמע מכך, ואני מוגדרת במה שמכנים בשפה של הדוקטורים כ"סיכון אבל מאוד מאוד גבוה".
את סבתא חנה מיכל, שהיא מייד אין לונדון, לא הכרתי. בגיל 36 היא שבה לבורא עולם, והשאירה את אימי לגדל את אחיה ואחותה, וגם את הגן הזה בחלקו.
אימי רחל עלתה אליה לפני כך וכך שנים, בת 64 בערב פסח השני, כשאת ליל הסדר עוד חגגתי איתה בהוסטל בתל השומר. "מה נשתנה הליילה הזה?", שרנו בקול חלש. "הלילה הזה הלילה הזה כולו מרור", ענו לי.
אבל רק מי שיכול היה להרים את הראש הכמעט נפרד מהעולם, כשהדמעות שלי יכולות לראות אותו. זהו תרמתי את אימא לטובת הגן המזויין הזה, ואת דודתי,דודי אחי, כולם צעירים ברוחם וחזקים בנפשם.
לפני כשבוע מלאו 4 שנים לפרדה מאחי האהוב חנניה פוקס (אז קמנו מהשבעה ממש לליל הסדר כמה מפתיע). הוא התלוצץ איתי: "מה את בוכה? רק מי שנשאר סובל, אלה שהולכים לא כואב להם הם לא סובלים". מכין אותי בן ה-65 פלוס לפרידה ממנו.
בקיצור הפיינע משפוחה שלי עלתה לשמיים והשאירה אותי ואת אחי (טוב אני לא סופרת חלילה וגם חס את ילדי, נכדי, כלותי, בעלי ומשפחתי האהובה שתהיו בריאים כווללם) להילחם. "את לא נושאת את הגן לשמחתך", אומר לי פרופסור שוחט ידיד המשפחה וגנטקאי ענק. יש כאלה במשפחה שכן, ולא אפרט מחמת הצניעות והסודיות.
כשדוקטור ש', כוכב עולה שחזר מחו"ל עם תקוות חדשות בשטח, מקבל אותי במרפאה של בית החולים שם אני מטופלת כבר שנים, הוא אומר לי: "אני הייתי כורת את שתיהן על מנת למנוע", ושלח אותי לפלסטיקאית אונקולוגית דוגמנית עבר ורופאה מומחית ששבה גם היא מסיבוב בארצות הברית, הארץ המובטחת שמספקת להם את כל המידע החדש, עיין ערך אנג'לינה. 
"כן", אמרה הרופאה היפה כל כך והמושלמת כל כך, "לכרות, לשחזר, ולמנוע! וכמה שיותר מהר!", ומיד נטלה אותי בידה לפגוש את הרופאה האונקולוגית, עניין של פרוצדורה.
שם גם פגשנו ממש במקרה את הכירורג, ויכולנו לקיים דיון משותף!
"בשום אופן! שלא תעזו!", זעקה בכמעט צעקה האונקולוגית הבכירה, לא לעשות את זה! בשביל מה? היא לא נושאת את הגן! נכון סיפור קשה, אז החל אחי כבר לחלות. נו אז מה? יש עוד אח אחד גם כן בסדר. 
לא לגעת. יצאנו מהחדר כמו ילדים בגן שקיבלו נזיפה מהגננת. עזבו אמריקה, עזבו עצות!
ואני? 
מה חשוב, כל חצי שנה נבדקת, עושה מה שהרופא העסוק בינתיים כל כך אומר לי, לוקחת הורמונים כי הפרופסור ברי קפלן שלי אומר שזה גם נגד אוסטיאופורוזיס, וגם נגד סרטן השד (וכאן הדעות של השניים ממש חלוקות).
ודורשים ממניהממוגרפיה ואולטרסאונד. ממוגרפיה בשבילי היא מילה נרדפות לתמונה של אישה מעוותת. כל פעם שעושים לי את הבדיקה, אז גלי צחוק פורצים ממני רק  אם היו מצלמים עכשיו…
ופסח מגיע, ושוב עצב. אימא, אחי, דודתי, אבי, סבתי. די, כבר תרמתי! די די די!!  מה נשתנה הלילה הזה מכול הלילות? הלילה הזה הלילה הזה כולו מחשבות…
והדוקטור אומר: תעשי מה שאת חושבת, אני לא אומר כלום. לא כמו אז ששב מהארץ הגדולה של ההשתלמויות. 
אז לכרות או לא לכרות? מה אני, אנג'לינה ג'ולי? מה אני יודעת? הו אנג'לינה, כמה הייתי רוצה לשבת אתך עכשיו!!!
חג שמח!