לא פוסט על פוליטיקה, פוסט על תרבות
אני יושבת כבר יומיים כשסגת הפרסה המבישה שהתרחשה בטקס פרסי אופיר עולה ומציפה אותי ברגשות זעם אבל בעיקר כאב.
כשפתחתי את הבלוג והצהרתי שהוא יעסוק בתרבות, חשבתי שאכתוב את דעותיי על ספרים, תאטרון וקולנוע, הנושאים אותם אני מלווה בחיי האישיים והמקצועיים כבר עשרות שנים, והנה פוסט שהוא קצת פוליטי, אבל הרבה ובעיקר על תרבות, ועל העומדת בראש המשרד שמייצג אותה – שרת התרבות – הגב' מירי רגב.
אתחיל בגילוי נאות, אני עובדת ומתפרנסת בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ כבר כמעט 20 שנה,
אני וחברי מתרוצצים על סטים עובדים קשה וקורעים (סליחה על הביטוי) את התחת.
ואנחנו חלק מהיצירה התרבותית בארץ, חלק ממפעל התרבות המתהווה ומשתנה עם השנים בארץ.
כשהלכתי ללמוד לפני למעלה מעשרים שנה באוניברסיטה, בחרתי ללמוד בחוג לתאטרון, כי בשלהי שנות השמונים בואך תחילת שנות התשעים, הטלוויזיה בארץ הייתה ערוץ 1 בלבד, והקולנוע היה תקוע בקומדיות הבורקס של שנות ה 70.
עתיד מזהיר לשתי התעשיות הללו לא נראה באופק של השניים הללו בישראל.
עשור אח"כ בחרתי לחשב מסלול מחדש, ועברתי לעבוד בהפקות לטלוויזיה, שגדלה והתפתחה עם כניסתו של ערוץ 2 למרוץ, ולקולנוע, שאט אט החל לבעוט ולהתקיים על המסכים הגדולים בעברית.
מים רבים זרמו בנהרות התרבות בארץ עם כניסת ערוצי הטלוויזיה שגם הזרימו מתוקף מחויבותן כספים לעשייה קולנועית, שהלכה ופרחה אט אט.
סרטים מז'אנרים שונים עיטרו את המסך, לא מעט מהם היו פוליטיים ושיקפו את דעת יוצריהם שאולי הייתה שמאלנית ומתריסה, אבל זהו היה תפקידה של האמנות והתרבות משחר ההיסטוריה.
גם הטרגדיות היווניות כדוגמת זו של סופקלס ב'אנטיגונה', ביקרה את השלטון, והציגה מחזה שהוכיח אותו באור לא מחמיא, בלשון המעטה.
כך גם הקולנוע של ימינו בארץ ובעולם, בין היתר, מיצג את דעת המיעוט אולי, אבל מציב מראה נכוחה אל מול המציאות והשליטים.
או כמו שאמרה זו אילנה דיין בטקס פרסי אופיר:
"…צריך לומר זאת הקול הכי רם, גם לשלטון הכי חזק, גם לשרה הכי נחושה:
אתם לא מחליטים מה הסיפור שנספר, לא באמצעות הכסף שלכם, לא באמצעות הצנזורה שלכם ולא באמצעות עושי דבריכם…"
אבל ככל שזרמו כספים אל תעשיית הקולנוע בארץ כך גם נפתחו ערוצים חדשים לקולנוע מסוגים שונים, שהתקבל בארץ באהדה רבה בקרב הצופים.
הסרטים שראיתי השנה בתוקף היותי חברת אקדמיה, היו שונים ומגוונים, הן בתוכנם והן ביוצריהם.
לא עוד קולנוע פוליטי, חד צדדי וגברי. אלה קולנוע חברתי, לצד קולנוע של בידור.
סרטים שנעשו על ידי נשים יוצרות לצד גברים יצרים.
קומי לצד פיוטי, קולנוע של אקשן, לצד דרמות נוגעות ללב.
הכל מכל.
ובעיקר לא עוד קולנוע שנעשה עי" אשכנזים שמגחיך ופוגע במזרחי.
אז מה רצתה או רוצה גברת רגב הנכבדה שרת התרבות שלנו מלבד לעורר פרובוקציה ולהתריס כנגד ציבור שלם ולזכות ע"י כך בהון פוליטי נוסף?
שרת התרבות הנכבדה שלנו שטורחת ולהגיע לכל טקס תרבותי ולזרות אנדרלמוסיה בעיניי הנוכחים, אנשי התרבות על כל גווניה:
היא עשתה זאת לקהילה הספרותית, עת שקפצה וביטלה את 'חוק הספרים' מבלי להבין מה ההשלכות של מעשיה (עלייה דרסטית של מחירי הספרים, כך שלמרות המבצעים, עדין הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם)
היא עשתה זאת גם לתעשיית התיאטרון, בהתערבותה הבוטה והגסה, ובהצהרותיה שאולי יש לגזול מהבימה את תוארו מזה עשרות בשנים כתיאטרון הלאומי, בשל העובדה לדבריה שהוא אינו מציג תיאטרון לאומי על במותיו, (תיאטרון שמשרת את האג'נדה השלטונית.)
והנה היא שבה שוב לטקס חלוקת פרסי האקדמיה, על מנת להתריס ולפגוע.
ואני לא מדברת על עניין תאמר נאפר ושירו של דרוויש על הבמה,
{בתוקף חברתי באקדמיה אני עדה למאבק הגדול שהתקיים בין הנהלת האקדמיה לבין נאפר ואלוני (במאי הסרט ג'נקשן 48) על מקומו של השיר על הבמה הזו. ובסופו של דבר הוחלט לתת מקום גם לדעה שלו על הבמה. בעת ביצוע השיר החליטה כבוד השרה לקום ולצאת מהאולם אחר כבוד ולשדר לכל רחבי המדיות התקשורתיות את הצעד הזה שלה. האמת באופן אישי, לא מקובל עלי, אבל זו זכותה. מה גם שאם תכנסו ללינק המצורף ותצפו בהופעה על הבמה תגלו שהשורה המצוטטת עליה הלינה כבודה השרה בכלל לא נאמרה או הושרה בטקס לא במילים שלה ולא במילותיו של דרוויש}
[youtube 7p9bjY6NaL0 nolink]
אבל לא על כך מלינה אני, אלא על הנאום הפוגעני שאתו היא הגיעה במעוד מועד, מוכן כתוב ומנומק, מהבית.
נאום שבא לזכות בהון פוליטי מבלי שהגברת רגב באמת צפתה ולו בסרט אחד מאלו שנעשו השנה.
כבוד שרת התרבות השתלחה בחברי האקדמיה, ביוצריה וקַבַּרְנִיטֶיהָ. היא קמה וצעקה בקול רם, כי הקרנות מנוהלות ע"י אנשים עם אג'נדות, שלא מנמקים את בחירותיהם להעניק כספים לסרט זה או אחר. ועל כי בכוונתה לשנות את בחירת מנהלי הקרנות ולהכניס אנשים אחרים תחתם, במילים אחרות אנשים שמקורבים לשלטון ולדעותיו.
גברת מירי רגב, כבוד שרת התרבות, לכי לצפות בקולנוע. בטוב והשופע כל כך שנעשה השנה.
לכי לראות את הסרט הזוכה, 'סופת חול' שאומנם דובר כולו בשפה האחרת של אנשי הארץ הזו – ערבית- רחמנא ליצלן, אבל נוצר ע"י אישה – עילית זקצר על נשים בחברה נחשלת ואחרת שחיה כאן בארץ, החברה הבדואית.
לכי לראות את את 'אבינו' של מני יעיש המזרחי (סליחה על השימוש במונח זה, כי לא על כך נפלאה עבודתו של יעיש), סרט על שני בני זוג שמנסים להצליח ולהיות הורים ונקלעים לתסבוכת אלימה ורווית כאב, סרט אקשן דרמתי נוגע ללב עם שחקן נפלא (מוריס כהן) בתפקיד הראשי.
לכי לראות את 'לעבור את הקיר', סרטה של רמה בורנשטיין, חוזרת בתשובה שמביאה למסך את עולמה ועולם חבריה ע"י סיפור נוגע ללב על בחורה שרק רוצה גם להתחתן (משחק משובח ונוגע ללב של נועה קולר)
לכי לראות את 'הלהקה האחרונה בלבנון' – קומדיה משעשעת ומצחיקה עד דמעות על הצבא שלנו שלא יוצא גדול וחזק.
לכי לראות את 'שבוע ויום' של אסף פולונסקי – שמספר ברגש נפלא את סיפורם של זוג הורים ששכלו את בנם, אבל לאו דווקא במלחמה אלא סתם במוות מיותר לסרטן.
לכי לראות את 'נמל בית' של ארז תדמור שמציג סרט חברתי חשוב ונוגע ללב שוב על חבורה של אנשים שמנסים לשרוד בים הכאוס החברתי בארץ ולהתפרנס בכבוד והצלחה.
לכי לראות גם את 'ג'נקשן 48' של אודי אלוני (השמלאני, רחמנא ליצלן) – שמציב תמונה כואבת על החברה האחרת שגם היא חיה כאן בארץ המשוגעת הזו שלנו ושלהם, נרצה או לא.
ולכי לראות את הקולנוע הדוקומנטרי הנפלא שנוצר כאן כדוגמת 'מוות בבאר שבע' של סודרי ושמש, 'פוטו פרג" של קובי ורועי פרג', 'מיסטר גאגא' של תומר היימן, ועוד ועוד סרטים נפלאים נוגעים מתריסים ומעוררי מחשבה
