זהו פוסט ללא מסקנה. ולא, אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד, או ללמד ובודאי שלא מבינה. אני יודעת שכבר צוחקים על התל אביביים "דובר צה"ל מבקש מתושבי גוש דן להשאר במרחבים המוגנים על מנת לא להפצע מהרסיסים של הבועה שהתנפצה בתל אביב".
דווקא לא מצחיק.
אני יודעת שאני רוצה לכתוב על חודש יולי בשנת 2014 שהמדינה שלי שוב במלחמה על חייה. כמה קשה לחזור לאותו מקום שוב ושוב. כמה עצוב לכל אלו שחשבו שכבר שלמו את המחיר ובאים ומבקשים מאיתנו עוד ועוד. עד מתי עד מתי? אותו צוק אותו ענן.
אני פה בסלון ממול החלון באמסטרדם. חלקי בזוגיות הבין יבשתית עם ההולנדי. כמה חיכיתי כמעט שלושה חודשים להגיע לפה. והנה אני פה. והכל מתהפך ואני ממול המחשב במאקו ופייסבוק לעידכוני המבצע צוק איתן.
אני ללא הפסקה עם בני אריאל בצאט מישראל כל שעה. כאילו שאני אדע יותר ממנו על מה שקורה.
מדברת עם בנות היענטס שלי שמעשירות את חיי .ראיתי ורואה חדשות ללא הפסקה, קליפים של וידיאו של חתונה בישראל עם אזעקה ומהומות ביפו, המאד איינית לצפונבונים שצבאו על הדירות השוות מול ים ומה עכשיו?
וכשאני ישובה בבית על גדות תעלת הנסיך, ובעצם מה שמפריע לי עכשיו זה הגשם בחוץ וערימת הבונבונים שמסתכלת עלי ומתחננת שאחסל אותה כי התחת שלי צריך חברה. ואני יודעת לספר לעצמי סיפורים מרגיעים שיהיה בסדר אבל איך אני בעצם יכולה להגיד את זה ? מאיפה אני יודעת את זה? מי מבטיח לי את זה?
החיים שלנו בישראל נשמעים כהזייה להולנדים. הם לא מבינים מה זה אזעקה בימי 2014. ההולנדי מציע לחסל את כולם ואני שואלת מי זה כולם ?
והם מודאגים ממה ? מהערב: המשחק נגד ארגנטינה מקווים לנצח ולהגיע למחוץ את הגרמנים ביום ראשון. נו טוב, למחוץ את הגרמנים זאת מילה כבדה. אבל מסתבר שהם טעונים נגד גרמניה. לא חלילה בענין מלחמה, שואה ושכאלו. הם טעונים נגד גרמניה שבאיזה מונדיאל אחד הם הפסידו להם בסוף על קוצו של גול.
ומה הם החיים אם לא קוצו של גול לעזעזל!
