אני בת 38 ומשבר גיל ה-40 קפץ עלי מבלי שתכננתי. אני גרה לבד ומתחלקת בילדים עם מי שהיה איתי מגיל 20. מדלגת בזרות משונה בין להיות אמא ללהיות אישה ללהיות בת טיפשעשרה שישנה אצל חברה. בימי שישי לובשת בגדי יציאה ששכבו בארון שנים ללא שימוש ויוצאת לרקוד. יש לי את הכוחות להתגבר? אין ספק.
זה דיגדג לי באצבעות. הרגשתי את זה מגיע, המילים ניבנו לי בראש, המשפטים התחברו אבל הכל נשאר שם, לא יצא למקלדת. ואז הגיע יום ההולדת של אמא, באתי לבקר אותה במיוחד אבל היא דרשה את הברכה הכתובה, ולאמא תמיד מגיע מה שהיא מבקשת.
ופתאום נזכרתי כמה זה ממלא אותי, נשפך לבד, ומבטא את מה שלא תמיד יוצא להגיד ביומיום.
2015.
אני בת 38. באפריל 39. משבר גיל ה-40 קפץ עלי מבלי שתכננתי.
אני גרה כמעט 5 חודשים לבד, מתחלקת בילדים עם מי שהיה איתי מגיל 20, מדלגת בזרות משונה בין להיות אמא ללהיות אישה ללהיות בת טיפשעשרה שישנה אצל חברה.
לומדת להכיר את עצמי מהתחלה, בלי הסחות, רק אני ועצמי, שעות של שיחות, חיטוטים, חפירות. בחלק מהבקרים מתעוררת לבית הומה ומתגעגעת לשקט. בימים השקטים מתגעגעת לרעש. בכיתי כמה חודשים מבוקר עד לילה, בהמשך הבכי הצטמצם לזמנים קצובים יותר, עכשיו הוא מגיע מדי פעם. כמו תמיד, מחוברת לרגשות שלי ויודעת לבטא את מה שאני מרגישה. כמו תמיד, לא בטוחה אם לא היה עדיף שאהיה פחות מחוברת.
מסתכלת על עצמי מהתחלה, על כל המורכבות שבי, השיער הג'ינג'י והנמשים, החיוך שנעלם לכמה חודשים והפחיד אותי עד אימה ופתאום חזר להיות סימן ההכר שלי כמו שהיה תמיד, העוצמה שהכרתי רק בשניים ועכשיו מתפתחת לה רק באחת, הפידבקים מבחוץ שהפכו להיות חשובים פחות כי פתאום אני יודעת מי אני, לא זקוקה לתשומת לב ומחמאות כמו אויר לנשימה, כמו פעם.
פרידה, כמו אבל, גובה את חובה.
הצער שלי, הצער שלו, הצער של הילדים, הרכילות, השמועות המרושעות, החברים שמגלים את ערכם, החברים שנעלמים.
המקומות בהם לא הייתי קשובה לעצמי צפים ומתחדדים. הדחקות שקיבלו תוקף של דפוסים, פשרות שנעשו כדי לשמר את הקיים בכל מחיר.
בתהליך מודע הדברים נהיים מדויקים יותר עבורי, נכונים לי, אני מקשיבה לצרכים שלי, שואלת את עצמי מה המינונים – אני מול האחר, מתי אני נהיית אגואיסטית ומתי מתפשרת על עצמי. הנחות היסוד שהיו קיימות מרבית חיי לגבי זוגיות מקבלות סימן שאלה בסופן.
מצרפת לחיי חברים שנמצאים באותו שלב בחיים. האתגרים דומים, דרכי ההתמודדויות עדיין נחקרות. העולם הופך חדש ומוזר, האקסיומה שממשיכים את החיים בזוגיות אינה ברורה מאליה והמוטו הופך להיות – לחיות את הרגע.
לחיות את הרגע. לא מכירה את עצמי ככזו. מכירה תכניות ארוכות טווח, מכירה בטחון, השענות, מקומות בטוחים.
תוהה איך אמצא עוגנים במקום ארעי.
סומכת על עצמי שאמצא.
בימי שישי לובשת בגדי יציאה ששכבו בארון שנים ללא שימוש ויוצאת לרקוד. מרגישה איך אני מתחברת לעצמי, נפתחת, נותנת דין וחשבון רק לעצמי. עוד לא כמו שהייתי רוצה אבל אני בדרך. הכל משתחרר לי, אני נאמנה לעצמי. מחייכת כשטוב לי, בוכה כשרע. מפטפטת עם זרים כשמרגישה בטוחה, שומרת על עצמי בצד כשמרגישה פחות שייכת. מופתעת לראות שאף אחד לא נבהל, מי שחשוב לו מתקרב, מתחבר לחיוך.
הימים מתקדמים ומביאים איתם אתגרים חדשים שנכבשים בקצב האופייני לי, קצב ג'ינג'י מהיר עם כבוד חדש לתהליך ולזמן. אני נופלת וקמה, המאזן מתחיל לנטות לכוון מעלה.
שנת 2015 התחילה, ואצלי התחילו חיים חדשים. לאן הם יגיעו? כנראה לאן שאקח אותם. קוראים לזה "לזמן". לא הכי מתחברת למילה אבל יודעת שהפעם הכל תלוי רק בי. המילים הכל ובי בולטות לי מהדף אבל כבר פחות מפחידות.
יש לי את הכוחות?
אין ספק.