ג'ניפר טגה התגוררה אצל משפחה מאמצת מגיל צעיר, שנים של דיכאונות, גרמו לה להרגיש שמשהו עמוק בפנים אינו בכשורה אצלה. אבל מה?
היא לא הצליחה לעלות על זה. שנים של טיפולים פסיכולוגיים עברו, עד שיום אחד היא נתקלה בספר שחשף בפניה את עברה.
כפי שאמרה: " כל אדם רוצה לדעת מנין הוא בא, מי הוריו, מי סביו. הוא רוצה לספר את סיפורו השלם, סיפור עם התחלה וסוף. הוא שואל את עצמו מה מיוחד בי?
הספר היה מפתח לכול. המפתח לחיי, הוא חשף סוף- סוף את סוד המשפחה שלי, את האמת שהיתה מונחת כעת לפני היתה איומה ונוראה."
ג'ניפר גילתה שסבה הביולוגי היה אמון גת, אחד הנאצים הסדיסטיים הבולטים.
המקרה של ג'ניפר טגה מיוחד כי היא עברה טראומה כפולה- האימוץ, ומאוחר יותר גילוי סיפור המשפחה. עצם הבאתה לאוויר העולם היתה הרי פרובוקציה. האם, מוניקה גת, הרתה לגבר ניגרי. במינכן של תחילת שנות השבעים זה לא היה דבר מובן מאליו כלל וכלל. שבתו של מפקד מחנה ריכוז תתנהג כך, מי היה מעלה דבר כזה על דעתו.
לאחר גילוי האמת על משפחתה,מתחילים לעלות בה תחושות אשמה, בלבול ועצב.
אשמה אי אפשר להוריש, אבל רגשי אשמה אפשר גם אפשר. ילדי הפושעים מעבירים שלא מדעת פחדים, בושה ורגשי אשמה לילדיהם.
אמה הביולוגית של ג'ניפר, התחתנה עם גבר שתיין ומכה, וטענה: "בעלי הראשון היה כמו אמון. אני בחרתי בו כדי להעניש את עצמי".
ג'ניפר מתארת, אצל אמי לא היתה משפחה יציבה. בעלה באותה עת, היה שתיין וגבר מכה ותמיד היה בגדר איום לגבי. מעולם לא ידעתי אם יהיה שם או לא. כשלא היה קיוויתי שגם לא יבוא עוד. אוזני היו כרויות לצליל המפתח שלו בחור המנעול, לצעדיו במבואה.
לג'ניפר, היה יחס מאוד אמביוולנטי לסבתא. מצד אחד היא מאוד אהבה אותה ויחסיה איתה היו טובים יותר מאשר עם אמה.
היתי שמחה אילו היה לי סבא אחר. אבל אני שמחה שזאת היתה הסבתא שלי ולא היתי רוצה אחרת במקומה.
כשהיתי ילדה היא נתנה לי את ההרגשה שאני לא לבד. לעולם לא אשכח לה את זה.
מצד שני, היא לא הצליחה להבין את אהבתה לאמון גת, בעלה, ושתיקתה על מעשיו ועצימת עיניים.
על הסבתא, רות אירנה קאלדר- אני לא מתאבלת על סבי. על סבתי אני כן מתאבלת. אני מתאבלת על האדם שהיא לא הייתה. היא היתה טובה אלי ולכן חשבתי תמיד שהיא גם אדם טוב. ילד לא יכול להעלות בדעתו שלאדם שאוהבים יכול להיות גם צד אחר. צד אפל. כל כך היתי רוצה ששום צל לא יעיב על הזכרון שיש לי ממנה.
מדוע לא יכלה להיות פשוט סבתא רגילה לגמרי- אישה נחמדה שמתה מתישהו?
היא לא היתה סבתא במובן הקלאסי. היא גם לא הרשתה לי לקרוא לה סבתא. היה עלי לקרוא לה אינגריד. אולי לא רצתה שיחשבו שהיא זקנה. אומרים עליה שיופייה וחיצוניותה העסיקו אותה תמיד.
ג'ניפר, יוצאת לחקור את עברה, היא נוסעת למחנה הריכוז שבה אמון גת, עמד בראשו.
אני רוצה לראות איפה רצח סבי. להתקרב אליו מאוד- כדי להתרחק ממנו אחר כך.
אמון גת איננו סבא שמחפשים אצלו דברים משותפים. פשעים מוחקים את כל השאר.
הפחד מהעבר, מהתחושה של העבר שרודף את משפחתה, מעורר שאלות רבות.
כמה מאמון גת יש בי? כמה מאמון גת יש בכל אחד מאיתנו?
ילדים רבים של נאצים בולטים התנדנדו בין גלוריפיקציה של האבות לבין שנראה ללא גבול לאלה שהביאו אותם לעולם. שנאה שהפכה לא אחת לשנאה עצמית. דבר אחד משותף לכולם: העבר אינו מרפה מהם.
אך,אפשר גם אחרת,בסופו של דבר, אשמה אינה עוברת בירושה. לכל אחד זכות לביוגרפיה משלו.
ג'ניפר טגה, שונה היתה מאוד מסבה. היא אף היתה מחוברת בקשר אמיץ לישראל.
מהי משפחה? מה שאנחנו יורשים או מה שאנחנו חולקים זה עם זה?
האם הסב הביולוגי זו המשפחה? האם המשפחה המאמצת? האם דרך החיים שבה בחרה?
XOXO
אחת שיודעת 😉
