בתור אמא ותיקה שבתחילת דרכה הייתה מקשיבה רק לאחות טיפשת חלב עברתי הרבה.
הקשבתי להמון עצות של רופאים, שכנות, פיזיוטרפיסטיות, אמהות, סבתות, דודות, קראתי הרבה ספרים, מדריכים, עיתונים, מגזינים..ואחר כך גם הרבה אתרי אינטרנט. המון!
עם הזמן האינטרנט השתכלל וגיליתי את נפלאות הפורומים. (בזמנו אלה היו אתרים כמו דוקטורס, אינפומד, תפוז, אבל אז לא קראו לזה בשם המפוצץ חוכמת ההמונים).
אחר כך הגיע פייסבוק כמובן..אבל חוכמת הטיפים וההורות הייתה כאן מאז ומתמיד. אז לקחתי קצת מפה וקצת משם,ובעיקר הקשבתי בסופו של דבר לקול הפנימי שלי. אחר-כך גם לניסיון. וסלחתי לעצמי. המון. על כל מיני שגיאות שעשיתי בהורות. לעולם לא אפסיק לטעות,כנראה.
באש ובמים – כי יש לה עקרונות!
מה שעדיין,לאורך כל השנים לא השתנה הוא זה שאני ממש לא יכולה להבין אמהות עם אג'נדה קיצונית וסדורה שלא מוכנות לזוז ממנה מילימטר.
האמא שלא מכניסה הביתה ממתקים.
האמא שלא מכניסה לבית מוצרי חלב.
האמא שאצלה זה רק ממרחי חרובים, חלב סויה או שאר נפלאות בסגנון.
האמא שרק מניקה. ורק מניקה. ותמ"ל זה אסון אצלה.
ומה בסוף קורה לרוב?
הילד שאסור לו ממתקים בבית חוטף מכל הבא ליד אצל החבר.
הילדונת שאסור לה מוצרי חלב (לא בגלל אלרגיה) משוגעת על מוצרי חלב.
הילד שמורחים את ה"כאילו" שוקולד חרובים מפתח חיבה לנוטלה.
האמא הטבעית-מניקה-סופרמנית שרועה בעייפות, לא מתפקדת, מרוטת עצבים ולא נהנית באמת מהתינוק שלה.
אז צריך בתוך כל האג'נדות שלנו בחיים להבין שגם כאן קיצוניות לא טובה.
היא במיוחד לא טובה לילדינו. בעצם,גם לא לנו. צריך להיות גם פרגמטי ומאוזן.
אחרי הכל, הורות היא פשרה אחת גדולה – לעולם לעולם לא נהיה מושלמים!
וזה בסדר לחטוא מדי פעם בממתקים לילד, או במתן חלב,או בהגנבת איזה שוקולד ככה מתוק לאללה לילד, או לתת מדי פעם או קבוע תמ"ל במקום ציצי.
וגם זה בסדר – להחליט תשעה חודשים על לידה טבעית ובסוף "להשתפן" ולהתחנן לאפידורל או אפילו..קיסרי! (אלוהים ישמור!!)
כי מרוב עקרונות ואג'נדות..אנחנו כבר לא רואים את מה שבאמת צריך.. ומה שבאמת צריך הוא זה:
איזון. ושלווה.
תמכרו קצת את העקרונות. זה לא באמת מזיק.
אמהות זה פשרות – די עם האג'נדות הקיצוניות
