אמא MEMO

שוב אני מצפצפת בלי הפסקה, מכל הכיוונים. הנייד חורק על רטט, הטלפון מצלצל, התינוק צווח, השולחן שלי מודבר בכל הפתקים בעולם עם אינספור מטלות ומשימות וכל זה להספיק בשעה הקרובה! לארוז חיתולים, לשלוח מיילים דחופים, לכתוב מאמר תוך 20 דקות לכל היותר (אני מאלפת את עצמי בכתיבה מהירה על סטופר, ירדתי כבר מ-30 דקות לחמש מאות מילה לאותה כמות מילים ב-20, בראבו לעצמי), לשאוב את השטיח כי תכף מגיעים אלי להדרכת שיווק בפייסבוק, לתת לכלבה אוכל (יש מצב שהיא מורעבת מאתמול?), להלבישה את הגדולה שרוצה שמלה (ואופס, כל השמלות בכביסה). זה החיים שלי, תזכורות, כל כך הרבה תזכורות ולא משנה כמה מהן אני מעבירה לבעלי (ששוכח ומתוך העשר יבצע אולי אחת וגם זה פעם בשבוע), אני חיה על הודעות, מסרים, ציונים, כל V שאני מסמנת ברשימה נגול מליבי כמו אבן כבדה, אבל כמובן שעד מהרה, ממלא את מקומו מזכר חדש. חשבונות, מכתבים, הדו"ח לרואה החשבון, לנקות את הבקבוקים לתינוק (שאולי כבר העלו עובש סימילאקי על השיש).
המחשב שלי צהוב מכל ניירות ושליפים והכתב המטושטש של מה שעוד מחכה, לקום בבוקר לעוד יום של אינספור משימות ולא לראות את הסוף. ועד שאני כבר זורקת עוד ועוד משימה לפח, משליכה אותן בזעם או בשמחה, תלוי במצב הרוח היומי, הילדה באה אלי עם אינספור בקשות של אמא, תזכרי, אל תשכחי, הגננת אמרה והלקוח שמבקש בעדינות ואחר כך בתוקפנות שתכתבי לעצמך שבייום כך וכך ותעשי טבלה ותתייקי בתיקיה, וכל כך הרבה טבלאות ופתקיות, טוב שהנייד מצפצף אחרת כבר מזמן הייתי שוכחת איך להמשיך מכאן…