מאיטלקית : יערית טאובר
208 עמודים
הוצאת כנרת זמורה ביתן
נקרא בפורמט דיגיטלי באמצעות אפליקציית אידיבוק.
סיימתי את הספר הקסום הזה ואני חושבת כצד לכתוב עליו, כיצד אצליח להעביר את קשת הרגשות שחשתי במהלך הקריאה. החל מחמלה רבה, עובר לכאב עצוב, התרגשות אדירה ואולי אפילו קצת שמחה ברגעי השמחה הקטנים שחוותה הגיבורה.
בדרך כלל אני פותחת את הסקירות שלי בשם הגיבורה, ובמידע קצר אודותיה. כאן, אחרוג ממנהגי ולו בשל העובדה שלגיבורה שלנו אין שם. כלומר יש לה שם מן הסתם, אך הוא אינו ידוע לקורא. זה המקום להדגיש שזה היה מעניין לקרוא את הספר מבלי לדעת את שמה, ואני חושבת שהדבר מקבל משנה תוקף כאשר היא למעשה נקראת כל העת, גם על ידי דמויות אחרות מהספר "המוחזרת".
אז מי זו המוחזרת ? מדוע היא מוחזרת ? מאיפה ? לאן ?
הספר נפתח בהחזרתה של הגיבורה שלנו, בוקר בהיר אחד, בגיל 13, ממשפחתה המאמצת למשפחתה הביולוגית. משפחתה המאמצת כבר לא יכולה "להחזיק" אותה אצלם והיא צריכה לחזור להוריה הביולוגיים, ולאחיה. לה אמרו כי המשפחה הביולוגית שלה "רוצה אותה בחזרה". עם הזמן היא נאלצת להתמודד עם המציאות הקשה.
המשפחה הביולוגית היא משפחה מרובת ילדים, החיה בעוני קשה ובתנאים – אליהם הגיבורה שלנו לא מורגלת כלל וכלל. היא גדלה עם כפית של זהב בפה (עד לרגע ההחזרה).
היא נדהמת לגלות כמה התרבות בבית הוריה (היא מתקשה מאוד לקרוא להם אמא ואבא, ולאורך כל הספר כמעט ולא נתקלים במושג הזה בהקשר של הוריה הביולוגיים).
האב, נוהג בילדיו ביד קשה, באלימות פיזית ומילולית קשים. גם האם לא חוסכת מהם. הילדים בבית נוהגים לעבוד על מנת ל"הרוויח" את ארוחתם. ואם הם לא יעשו כמצווה עליהם, הם יקבלו מנה אחת אפיים.
"אמא יקרה או דודה יקרה,
אני כבר לא יודעת איך לקרוא לך, אבל אני רוצה לחזור אלייך. לא טוב לי פה, וזה לא נכון שהדודים חיכו לי פה. להפך, הם קיבלו אותי כמו תאונה ואני מעיקה על כולם, מעבר לזה שאני עוד פה להאכיל".
כך פנתה לראשונה הגיבורה לאמה (או למעשה לדודתה – ממנה הוחזרה) , ובמילים קשות תיארה לה כמה קשה מצבה במשפחה החדשה וכמה היא מוכנה להתאמץ ולעשות כל שיידרש על מנת לחזור לחייה הקודמים.
מלאת תהיות ומחשבות בדבר הסיבה האמיתית להחזרתה, נמלאת הגיבורה סקרנות ולמעשה חיה את חייה החדשים בין תקווה לייאוש, בין הצטיינות בלימודים לבין חיים מפרכים בביתה, בין גילוי מיניותה לראשונה לבין יצירת קשרי חברות חדשים לצד שימור אלו הישנים.
הגיבורה חיה במעין אשליה שיבוא יום ויבואו לקחת אותה בחזרה לביתה המקורי.
הספר כתוב בצורה נפלאה, בגוף ראשון מפיה של הגיבורה המדהימה הזו. ילדה צעירה וכבר גיבורה. היא מתארת זמנים שונים בחייה במהלך הסיפור.
הכתיבה עמוקה ומכירה לנו את השפה השונה בין הכפר לעיר, בין האנשים האמידים לפשוטי העם, את הסלנג ברחוב, את המנהגים הנוהגים, טקסי ילדות ועוד.
הספר קצר ועם זאת מצליח לגעת עמוק בנימי הנפש, ננעץ עמוק בלב. תחושות החמלה שחשתי כלפי הגיבורה, הכעס שלי על המשפחות – על שתיהן, התקווה והייאוש, ההזדהות שמעוררת הגיבורה שהיא באמת גיבורה אמיתית.
זה המקום לציין לטובה את דמויות המשנה הכל כך משמעותיות בספר. הן כתובות בצורה פשוט מעולה.
קסם של ספר. לא קל לקריאה ויחד עם זאת חשוב מאוד,
