כשבחוץ פגיונות שלופים ודם נשפך, הילדים בחינוך הדו לשוני יהודי-ערבי יוצרים עתיד של שפיות, דו קיום ו-כן-שלום.
לפני כשלוש שנים, מעט אחרי שרשמנו את בננו בן השלוש לגן הדו לשוני יהודי-ערבי שמפעילה עמותת הגר בבאר שבע, קיבלנו הביתה את רשימת הילדים, ההורים והצוות. הלב שלי צנח. "מוחמד, מוסא, חוסאם ופאג'ר וגם נוהא ווופא" לצד "אלון, נועם ואמיר". המנגנון הכל כך ישראלי-יהודי-ציוני הטבוע בי הופעל אוטומטית. אמאל'ה-ערבים…
זה היה דבר אחד לרשום את הבן שלי לגן האליטיסטי ושוחר השלום שכולם מדברים עליו ולהרגיש נורא מגניבה ודבר אחר לקיים בפועל את הדו-קיום שבו נפנפתי בגאווה. בבת אחת הרגשתי שכל הכאילו נאורות שלי נמסה ונעלמת אל מול הפחד הקמאי המוטבע בנו מגיל אפס מפניו של האויב שעליו איני יודעת כלום.
כי מתי אנחנו היהודים פוגשים ערבים? נכון- בעיקר בחדשות. שם הם רק מפגעים ורוצחים ומתפרעים וקמים להורגנו. כאפיה וחיג'אב הם סמל הרוע, מוסא ומוחמד הם הכל חוץ מילד מקסים ושובב עם גומות.
אז נכון, שלבן זוגי יש חברה אחת ערביה מהאוניברסיטה שאני מאוד מחבבת, אבל מעבר לזה לא היו לי חברים ערבים מעולם וכף רגלי מעולם לא דרכה בכפר בדואי. זה היה משונה בהתחלה. לחגוג גם את ראש השנה העברי וגם את חג הקורבן, לברך בכניסה לגן, בהתחלה בשלום מנומס ורק בהמשך בידידות את הורי הילדים הבדואים, להתאהב, אבל ממש, בגננת הערביה הנפלאה של נועם, שהחיג'אב הצבעוני שלה הוא כבר מזמן נושא לשיחה על אופנה ולא סמל לשונות, זרות ופחד. לשמוע את נועם מדבר בערבית במבטא שמותיר גם את חברינו הערבים פעורי פה וגורם לי, כמה מביך, להסות אותו בכל פעם שהוא פוצח בשיר בערבית בכניסה לקניון… והיה גם את אותו יום שבו חזר בוכה, מתאר סיטואציה שכיחה בגן ילדים, אבל כזו שעכשיו נשמעה מצחיקה-מרירה- "אמא, פאג'ר הרביץ לי". כי פאג'ר בעברית זה שחר. מסתבר שגם הפלסטינאים נותנים לכלי המשחית שלהם שמות ליריים. כמו גם הורים לילדיהם בכל הדתות.
בהמשך התחלנו להשתתף בארועי הקהילה הדו לשונית, בטיולים המשותפים עם האוכל המעולה מעשה ידיהן של האמהות הערביות (פשטידת התירס שלי לרוב נשארת מיותמת), עם ריקודי הדבקה שעד היום המוסיקה שלהם לא לגמרי ערבה לאוזניי, אבל היי-אני מקשיבה, מתרגלת ובעיקר- מקבלת. ארחנו והתארחנו, חגגנו ימי הולדת
ואת חגי שלושת הדתות ובעיקר חיינו את היומיום ביחד. בשנים שעברו התמודדנו עם מלחמה וטילים, שכול ועצב בשני הצדדים אבל הילדים המשיכו לשחק, כאילו כלום- בונים לעצמם ואולי גם לנו עתיד וורוד יותר שבו ערבית ועברית דרות בשלום זו עם זו, עתיד שבו הבן שלי כבר לא יפחד ממי שחובש כאפיה כי הוא מבין מאיזו תרבות היא מגיעה ואיזה מנהגים טובים וחיוביים נקשרים אליה.
הימים האחרונים החזירו לשלטון את הפחד. שואלים אותי בימים האחרונים- את באמת עוד מאמינה שיהיה כאן שלום? את לא פוחדת לשלוח את הבן שלך לבי"ס עם ערבים?. כן, אני פוחדת, אבל לא מהורי התלמידים כי אם מהקיצוניים, הקנאים והאלימים משני הצדדים, שמסוגלים לדרוס ואח"כ לדקור למוות אנשים שעומדים בתחנת אוטובוס רק משום שהם יהודים ואלה שמסוגלים לשרוף חיים משפחה שלמה רק משום שהם ערבים. אלה וגם אלה מחזיקים את כולנו בגרון.
הגורל שם אותנו כאן יחד, בחלקת האדמה הקטנטנה הזו. לא בדיוק תענוג גדול לשני הצדדים, אבל זה מה שיש. אז כן, אני חייבת להאמין. אנחנו חייבים להאמין ולעשות כל מה שנדרש כדי שזה ייקרה, אחרת אין לנו עתיד כאן. לכולנו.
הילדים בדו לשוני הם אולי ההזדמנות האחרונה שלנו. עבורם זה בא טבעי.
