מדוע החלטתי לוותר על חיים נוחים כשכירה למען חיים כעצמאית? האם היה זה לטובה או לטובה יותר?
באחד הימים במהלך השנתיים האחרונות שאל אותי אחד מילדיי: "אמא , אם את לא הולכת בבוקר לעבודה, איך זה שכל הזמן יש לך טלפונים של עבודה?" זה הרגע שבו הכתה בי המחשבה שהילד עלול להיות מקובע בתפיסה שאם אני, אמא שלו, לא נוסעת בבוקר בדרכים לשום מקום עבודה ויש לי זמן להסיע אותו ואת אחיו הגדול לבית הספר בכל פעם שהם מפספסים את ההסעה, ואני כאן כדי לקבל אותם בחזרתם יום הלימודים – אולי אני בכלל לא עובדת ואולי רק אבא הוא זה שעובד ומפרנס. אז איך מספרים לילד קטן ומתעניין מה זה עצמאי ואיך בכל זאת אמא שותפה לפרנסת המשפחה ומי משלם לה אם היא כאן כל הזמן?
אתחיל בהתחלה. אי שם בילדות כששאלו אותי מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? אז כמו ילדה טובה למדיי שנהנתה מהחיים וכלכ כך אהבה את הגן ואת בית הספר החלום היה להיות מורה או לכל הפחות גננת. היום כשאני כבר גדולה ויכולה להגשים בעצמי את מה שחלמתי עליו אני מבינה שהשאיפות שלי כילדה לא היו רחוקות ממה שהצלחתי לממש כבוגרת. אני מאוד אוהבת ילדים, אני יודעת לרתק אותם ואם אני מעריכה את עצמי נכון – יש לי סבלנות. מאחר וכדי להיות מורה או גננת דרושים כישורים ויכולות נוספים שככל הנראה לא היו לי, מסתבר שהחלפתי את קהל היעד אך המטרות נשארו כפי שהיו.
היריעה הדיגיטלית, או יותר נכון, יכולות הקשב האנושי מצריכות ממני להתמקד בחשיפה קצרה, ממצה ובעיקר ברורה. לפני כמעט עשור הייתי באזור הנוחות המפנק. עבדתי בטלוויזיה – כל מי ששמע את שתי המילים הללו מיד עטף אותי בהילה. אכן היה מפנק ונוח אך העבודה היום יומית והעמידה בזמנים ובלחצים לא נכללה בהילה הזו. הרגע המכונן שגרם לי לחשוב אחרת על עצמי היה כשמישהו בסביבתי העלה את נושא הפנסיה וכיוון לכך שמקום העבודה הזה הוא נהדר להישאר בו עד הפנסיה. משפט רגיל ובנלי, לכאורה. אצלי, מסתבר, שהמשפט הזה עורר פחדים וחששות. פחדים שאשאר כאן עד הפנסיה ושאם מדברים איתי על גיל הפנסיה, אולי הוא קרוב יותר ממה שנראה לי. חששות משום שהבנתי שאם אשאר כאן עד הפנסיה לא אזכה לחוות מקומות עבודה אחרים או צורות עבודה שונות. חיפשתי את דרכי החוצה ולשמחתי מהר מאוד מצאתי עצמי נשארת בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה אך כעת מהצד השני. ניהלתי את אחד מאיגודי היוצרים. אני מספרת על המשרה הזו משום שתוך חודשיים הבנתי שאיני רוצה להמשיך ולהיות שם אך באותה נשימה הבנתי שעלי למצות את המשרה ואולי ללמוד משהו מתוך הייאוש החלקי בו הייתי נתונה.
השלמתי שנה בתפקיד ומהרגע שהחלטתי שעדיף שאלמד עוד דבר או שניים – כוונו המחשבות לדרך עצמאית. וכך בגיל 40 מצאתי עצמי עם רעיון נהדר שמעורר בי מוטיבציה עצומה ואיתה אמביציה גדולה. הרגשתי שעליתי על רעיון שבעצם תמיד היה כאן לידי. ישבתי וכתבתי חזון. חזון שיש בו את כל מה שאני רוצה שיקרה בעסק העצמאי שלי שעוד לא היה לו שם. ואחרי החזון הגיעה עבודת בדיקת השטח כדי לברר את הצורך האמיתי, זה שזיהיתי עוד כשישבתי במשרד כשכירה.
אז מה העסק הזה שאני כותבת עליו את כל ההקדמה הזו?
Doc For U – קולנוע שמגיע עד אליך. נעים מאוד. העסק הראשון שבכלל קראתי לו מיזם כי הוא נולד כמעט כשנולד הבן השני שלי ופתיחתו התקיימה לצד זחילות ראשונות וסקרנות של תינוק שהיה איתי כל העת הזו בבית. את השיחות עם הלקוחות הראשונים והגורמים שמהם גייסתי כסף קיימתי כשאני מחזיקה תינוק ביד אחת וטלפון ביד השנייה. שניהם גדלו יחד והייתי גאה בהם. אני מפיקה מפגשי קולנוע לקהלים מגוונים. העבודה שלי מתבצעת בעיקר מול רכזי תרבות ורכזי תוכן, רכזות חברתיות ובעלי תפקידים האמונים על תכנים לקהלים שלהם. אני מייעצת להם על הסרט המתאים לקהל שלהם והם קובעים מועד למפגש ככל שהעלות והתועלת מתאימות להם. אני אוספת למאגר שלי סרטים ויוצריהם ומגלה להם שיש להם מוצר בלתי מתכלה שיושב על המדף. יוצרי קולנוע, כאמור, אינם עובדים כל יום ולכן קפצו על המציאה. את הצמא לצרוך תוכן מעניין גיליתי בהיותי שכירה כשקיבלתי פניות משני הצדדים וכך הבנתי שאין גורם מתאם בין הרצון לצרוך תוכן מעניין (עדיף ויזואלי) לבין מגוון עצום של תוצרים קולנועיים שיוצא תחת ידי היוצרים המוכשרים בכל שנה. את הפונקציה הזו ביקשתי להקים ולשמחתי השכלתי לבדל את עצמי בכך שהעלויות שלי הפכו לאטרקטיביות ביותר. גייסתי מימון ציבורי ובכך סיבסדתי את מחירי המפגשים והשמועה עשתה לה כנפיים ולא נדרשתי לשווק את עצמי. חלומו של כל בעל עסק בכל שלב. אצלי זה הגיע בהתחלה. מזמינה אתכם לצפות בסרטון אותו צילם וערך לאחר שנתן ייעוץ נהדר: אורן נחמני.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=OU6nv97tzHM&t=9s nolink]
מאז עברו כמעט 8 שנים ובעסק שלי חלו תמורות גדולות, כפי שחלו בתעשיית הקולנוע וההקרניות לגורמים פרטיים. מחד הסתיים המימון הציבורי ומאידך היוצרים למדו לעשות זאת לבד, זה לא הפך אותי למיותרת אך אני נאלצתי לחשב מסלול מחדש. החלטתי להרחיב את המאגר ובעצם לשווק כל תוכן שמעניין אותי ובלבד שאני מאמינה בו ושהעלויות שלו הן כאלו שהלקוחות שלי יוכלו לעמוד בהן. היום אני משווקת תוכן לאירועים קטנים וגדולים, מפגשי קולנוע, סדנאות קולנוע, הרצאות מרתקות, מופעים קטנים ובעצם כל מה שיש בו תוכן. עולם שלם נגלה לי בחיפוש אחר תכנים, זכיתי להכיר מאות אנשים שונים זה מזה ושמרתקים אותי באופן מוחלט. אני נהנית מהיכולת לתקשר כל היום עם אנשים ולשווק להם בצורה מדוייקת את החוויה שלי כך שזה מה שישכנע אותם לשלם לי על עבודתי.
השנים עברו והסתבר לי שבלי להרגיש צללתי לתוך פעילויות התנדבותיות במרחב שבו אני גרה. אחד התחומים היה: תיירות. במושב שלי התקיימה מאז ומעולם פעילות תיירותית אך היא התקיימה באופן לא כלכלי. זה עבד כך שלמושב שלי, נתיב העשרה, הגיעו קבוצות מהארץ ומהעולם – זכו לקבלת פנים נאה הכוללת כיבוד קל, סיור במושב והדרכה מקומית שסיפרה על החיים על הגבול וכל זה בלי לשלם. זו התנהלות טובה לעידן התיירות הישנה. בעקבות תוכנית אב תיירותית שהוכנה במשך שנה נחשפתי לפוטנציאל העצום הגלום בתחום הזה לאזורנו. החלטתי להצטרף לצוות גדול שבסופו של דבר הצטמצם לשני אנשים וכך הובלנו את תחום התיירות במושב מעסק וולונטרי המתקיים על חשבון התושבים – לענף תיירות עם הכנסה למושב בצידו. אך טבעי היה לי לנסות גם בעצמי לאחר שחיידק ההדרכה קינן אצלי. זה התחיל בהדרכות שביצעתי עבור תושבים אחרים שקיבלו מבקרים בבתיהם והמשיך עם הרצון לעשות בעצמי כדי לשלב את האני מאמין שלי. בשנה האחרונה אני מקבלת אצלי בבית קבוצות גדולות וקטנות, מהארץ ומחו"ל – ומאפשרת להם הצצה לתוך חיי כמי שגרה על גבול רצועת עזה. התגובות מצויינות, מרגשות, אני שוכחת מכל תלאות החיים כשאני עומדת מול המבקרים ומספר וזה בעיני השילוב המנצח. בשנה שעברה השתלבתי בפסטיבל "דרום אדום" וכך זכיתי ל"מטרייה שיווקית" למשך כל השנה. זו היתה החלטה שכמעט פספסתי בשל העלות שנראתה לי גבוהה מידי אך בתוך שבועיים הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. השיא היה כאשר ביומיים התארחו אצלי 270 מבקרים ב- 5 אוטובוסים. אני ממשיכה לארח קבוצות ועובדת על שיפור האנגלית שלי לטובת קבוצות מחו"ל. השם שבחרתי לעסק התיירותי שלי: יפעת בן שושן – תיירות בנתיב העשרה.
מזמינה לסיור אצלי בנתיב העשרה באמצעות הסרטו שצולם ונערך ע"י איציק ורונית איפרגן והופק במסגרת מרכז העסקים מעוף בשדרות בשיתוף משרד הכלכלה לקראת ירידי "עוטף בכייף" שהתקיימו באוגוסט ובספטמבר 2018 במטרה לתמוך בעסקים הקטנים בעוטף עזה.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=g2KgQV9q6Rw nolink]
כך יצא שהצלחתי לשלב בין החלומות שלי מהילדות. אמנם אני לא גננת או מורה אך אני בהחלט מרגישה שאני מרתקת את השומעים, הן אלו שעומדים ומקשיבים לי בסיורים והן אלו שבצידו השני של הקו בבואם לרכוש תוכן. היום, בני בן ה- 8 כבר יודע שאמא עצמאית ועובדת מהבית ואפילו יודע מי משלם לאמא על העבודה שלה.