אחר הצהריים שלי התחיל בנאום של בת החמש ש״לא יכול להיות שביבי ימשיך להיות ראש ממשלה כל כך הרבה שנים״. היו גם לא מעט נימוקים לגברת. מתמוגגת, הקשבתי קשב רב לכולם. חלקם הגדול היה דקלום של מה שהיא שומעת מסביבה, ללא ספק. חלק קטן, הוא פירוש שלה לכל בליל המידע.
״כל כך הרבה זמן שהוא ראש ממשלה, כבר בטח משעמם לו״ הרשים אותי מכולם.
ואז, בן הארבע שאל ״אמא, מה זה בחירות?״.
אחרי כמה דקות של הסבר מילים מפוצצות כמו דמוקרטיה, חופש, זכויות וחובות החלטתי לשלב את ההסבר על הקיר.
כל כך הרבה זמן הקיר הזה היה נראה עלוב, מסכן, מוזנח. הדמוקרטיה העירה אותו לחיים.
השורה התחתונה היתה מאוד ברורה, טוב או רע, ראש ממשלה לא יכול להיות על אותו כסא כל כך הרבה שנים ולהמשיך לייצר טוב. חשבנו יחד על מילה מתאימה, משפט טוב.
"גם אנחנו רוצים שינוי" נבחר ברוב קולות.
בני התשע ואחת עשרה כתבו את המסר, הילדים הקטנים יותר קישטו והוסיפו הרבה אופטימיות לאיך יכול להראות הבוקר של 18.3.
אילו היו שישים דקות על חינוך לדמוקרטיה.
