אמא, את לא רוצה להיות רזה?
היא ואני בתור בקופה בסופר הענק שבסינמה סיטי. חול המועד.
התור שלנו כמעט כבר כאן. העגלה מלאה אבל לא מפוצצת. אחרינו בתור אמא צעירה ורזה ממש עם ילד קטן דובר אנגלית. הוא שר בקולי קולות את שיר הנושא מ"פרוזן" לט איט גוווו
השאלה ששאלה כאילו לא קשורה. לא למקום ולא לזמן ולא לכלום. אבל היא ההמשך הישיר של השיחה שמתנהלת בבית שלנו ברצף כבר זמן ארוך.
אני רוצה לענות לה באופן מיידי: רוצה? בארור שאני רוצה?? אני הכי רוצה בעולם להיות רז….
אבל הפוליטקליקורקט וכל החינוך שאני שוקדת עליו וכל המאמץ לחבב אותה על עצמה נראים לי כעומדים לנשור כגויאבה מבאישה בשלהי סוכות.
אז אני לא עונה. לט איט גוווו שר האנגלוסקסי הקטן. ואמא שלו בג'ינס באורך בלתי תקני לחלוטין מהסה אותו. ש..ש… לא כולם רוצים לשמוע אותך שר.
למה? הוא שר מקסים אני שומעת את עצמי אומרת בקול רם באנגלית שוטפת ומחייכת עד האוזניים.
ובכך מסיטה את השאלה שנותרה תלויה בחלל האוויר וכעת הולכת ונספגת בבליל הודעות הכריזה וניחוח בגטים חמים שיצאו זה עכשיו מהתנור.
אני רוצה להיות רזה. הנה אמרתי את זה. ככה בדיוק. אף פעם לא הייתי.
כן, אני יודעת שזה לא יעשה אותי אדם טוב יותר. מוצלח, עשיר או מאושר יותר. בחיי שאני יודעת. אבל בא לי. בא לי לקום בבוקר רזה. ללבוש ג'ינס וטישרט לבנה פשוטה פשוטה להסתכל במראה ולהגיד יופי. אחלה. גם היום את רזה. אישה רזה כזאת. פשוט. רזה כזאת.
אני רוצה להיות רזה ועד היום אף פעם לא הצליח לי. ניסיתי. בחיי. הרבה מאד פעמים. והרבה מאד שיטות. לא ניתוח עדיין לא עשיתי. נכון לכרגע זאת לא אופציה. אמרתי לעצמי הרבה מאד פעמים שאין לי כח רצון. שאני חלשת אופי שאני נשברת בקלות. והרבה מאד פעמים עצמי ענה לי שאני מדברת שטויות. יש לי רצון חזק ואופי בכמויות ומספר הפעמים שנשברתי וחוברתי יחדיו רב על מספר הנצחונות שלי בטאקי בהרבה. אני טובה בטאקי.
אז למה לא הייתי מסוגלת להגיד לגורת הדבש המופלאה שלי פשוט כן. את האמת. אמא מאד רוצה להיות רזה.
אולי בגלל שמשפטים כמו: אני שמנה בטירוף. או אני שמנה ממש. או כמה אתה רזה. או בכלל התייחסות בלתי פוסקת למשקל שלה שלי של הזולת היא עניין שבשגרה. היא בת שש. שש וחודשיים. "שמנה בטירוף" היא מעידה על עצמה.
אולי זה כי אני יודעת שיש סיכוי גדול שעם סוגיית המשקל שלה היא תאלץ להתמודד לאורך כל חייה. שאין לי את דרך הפלאים לקחת ממנה את המטען הגנטי, החיבה לפחמימות והנטיה כבר מגיל צעיר לאכול אכילה רגשית. ואז אם אודה בפניה שאני רוצה. הכי רוצה שיש, אז כל האג'נדה שעליה אני טורחת תרד לטמיון.
כל ה"שמנה זה תיאור מצב" את מהממת כמו שאת. נפלאה. נהדרת לא משנה מה תהיי: שמנה, רזה, גבוהה נמוכה. כל זה. יחשב כלא כלום אם אודה בפניה שאני משתוקקת כל חיי להיות רזה. כי אז מה? האם בעצם הרצון העממי הזה שלי, רצון העדר הבלתי מפותח הזה שלי גם אני בעצם אומרת שלהיות שמנה זה "פוי". כי אם זה לא "פוי" למה זו המשאלה השניה שלי לדג הזהב הפוטנציאלי?
כמה כאב. חוסר נחות ונחת הסב לי המשקל העודף שלי לאורך חיי. חוסר ביטחון. התעסקות יתר באיך אני נראית ומה חושבים על איך אני נראית. האם אני שמנה כמוה? יותר ממנה? פחות?
ומצד שני. עד כמה עיצבה אותי ההתמודדות הזו? כמה יצירתיות עודף המשקל זימן לחיי. כמה מודעות ואיזו עירנות ורגישות.
האם הייתי חוסכת את כל אלה ממנה, מהילדה היפיפייה שלי? אני מניחה שכן. בהחלט. לו יכולתי. זאת האמת.
האם הייתי משנה אותה, את מי שהיא, את הבהירות החדה שהכאב מצמיח באלה שחווים אותו מגיל צעיר. את ההומור העצמי. את הרגישות לאחרים. העיניים שרואות מעבר. לא. בחיים לא.
האם אני מקבלת אותה באמת ובתמים כפי שהיא? כן. כן כן כן. הלוואי ויכולתי לקבל את עצמי ככה. בחמלה. בסלחנות. בהבנה.
האם בפעם הבאה שתשאל אותי גורת הדבש המופלאה הזו, מורת הדרך שלי, אם אני רוצה להיות רזה אני חושבת שאענה לה שכן?
שאני רוצה, מאד, ולא פעם ניסיתי והיו פעמים שטעמתי את טעם הכמעט אני שם והיה טעים כל כך.
אענה לה שבחיים ישנן משאלות לב שמתגשמות וזה מרגיש זיקוקים ויש משאלות שחיים שלמים רודפים אחריהן. ללא הצלחה. ולפעמים ישנן משאלות שמתגשמות ואז מתגלה טעמן והוא דלוח ומיותר.
ואוסיף שהלב נבון. גמיש ולולין והוא יודע לספוג את הבומים החזקים הבוהקים ואת השקט של האכזבה ומשניהם יחד נטווים חיים. נוצרים יום ועוד יום.