הגיע ההזמנה ליום הורים

והנה זה בא!

הבטן מתכווצת פעמיים

הילדה שבתוכי נזכרת איך זה מרגיש לשבת מול המורה.

ולשמוע כמה אני "ככה ככה" ושיש לי "פוטנציאל" להיות "ככה!"

ואמא שלי שמביטה בי, במבט מאוכזב, מיואש בעיקר מבולבל שעושה לי צמרמורת בכל הגב.

וגם את התחושה הזו אני מכירה, הבלבול האימהי, החשש ממה שכבר הולך להגיע,

התחושה שבעצם ה"א/שמה" קצת מופנית אליך.

גם האמא בתוכי מתכווצת.

זמן לעשות סדר בבלבול!

החלטות שקיבלתי בפעמים הקודמות שהפכו את כל הקערה על פיה.

דבר ראשון: שיחת הכנה

שבה אני מזכירה לעצמי ולילדה, שאני יודעת בדיוק מי היא, וכמה היא נפלאה ומיוחדת

(וזה המקום לפרט לילדים את החוזקות שלהם ואת כל הדברים המדהימים בתוכם)

ואני מחדדת, שלא יהיה ספק, שאני אוהבת אותה, בלי קשר לציונים או למה שאני אשמע באסיפה.

אני מדגישה שאם יהיו דברים שכדאי לשפר/לעבוד עליהם, אנחנו נשמור את השיחה בינינו לאחר כך,

ובנחת, נקבל החלטות: מה אפשר לעשות? ונברר האם יש קושי כלשהו ונבדוק דרכים להתמודד ולטפל בו.

דבר שני: באסיפה עצמה:

אני יושבת קרוב אליה.

אין כיסא, שולחן או מורה שמפרידה ביננו.

אני מלטפת את גבה או אוחזת בידה .

המסר ברור: אני כאן! לצידך! איתך!  וקודם כל לפני הכל אני אמא שלך.

חשוב:

אני מוצאת את הזמן לשאול את המורה שאלות חשובות ביותר:

איפה כן ישנה התקדמות? איפה כן רואים מאמץ?

איפה כן אפשר לראות את כל הכוחות שבה? (עם חברים, עזרה בכיתה או בכל תחום אחר…)

ואיך עוד אפשר לחזק את המקומות האלה?

חשוב 2: להגיד מילה טובה למורה.

אני בטוחה שהכוונה שלה חיובית.

וגם אם אני מתקשה לעיתים למצוא כוונה חיובית,

אני זוכרת שיש לה כמעט 40 תלמידים בכיתה ושלל הורים

וכמובן שגם היא אישה ואמא.

ותמיד אפשר למצוא משהו טוב (בדיוק כמו שאני מצפה ממנה למצוא את הדברים הטובים בילדה שלי).

דבר שלישי: בחוץ לפני שאנחנו צועדות הביתה:

אחרי חיבוק ועם חיוך,

אני מזכירה לה את מה שאמרנו בשיחה המקדימה.

ושמחה ומעודדת על כל הדברים הטובים שכן נאמרו.

ואחרון:

בבית כבר נספר לאבא והוא כבר יראה לה מה זה…

סתם…בצחוק…

בבית נשתף ונשוחח בצורה מכבדת, מכילה , לא מאיימת ושופטת,

שמטרתה לעזור ולחזק איפה ואת מה שצריך.

בהצלחה 🙂