הבעיה עם גיל חמישים היא, שאין תוכנית.
כשאת בת עשר את יודעת היטב מה התוכנית:
לסיים בית ספר: יסודי, חטיבה ותיכון.
להתגייס. להשתחרר.
לעשות טיול ארוך. לחזור.
למצוא עבודה. למצוא בעל.
לעשות ילדים. לטפל בילדים.
להיות מאושרת.
וזהו.
התוכנית מסתיימת פלוס מינוס בגיל ארבעים, ארבעים -וחמש. השלב הבא אינו מפורט כראוי. הוא כולל בעיקר להיות זקנה ולמות.
ואז את מגיעה לגיל ארבעים ותשע, וקולטת שיש לך עוד איזה ארבעים, ארבעים-וחמש שנים לבלות על הפלנטה הזאת, ואת חייבת שתהיה לך איזושהי תוכנית ראויה.
כי בלי תוכנית טובה, את שוקעת לתוך הריאליטי של החיים שלך, שכולל בעיקר לדאוג לילדים, לארגן בר מצוות, להתעצבן בעבודה, לקטר על הבעל, לדאוג להורים, לדאוג למשכנתא, לגייס את הילדים, לדאוג עוד, לקנות תרופות, לראות טלויזיה, לראות טלויזיה, לראות טלויזיה, למות.
ואלוהים עדי, שאני ממש לא טובה בלהשאר לעמוד סתם ככה בלי שיהיה לי משהו חשוב לעשות. כי אם אני מוצאת את עצמי עומדת סתם ככה בלי משהו חשוב לעשות, ישר עולות לי מחשבות דכדוכיות כאלה על משמעות החיים, ועל האם זה כל מה שיש, ועל מה כבר עשיתי בחיי, ועל מה שיהיה כתוב לי על המצבה.
"אשה יקרה, אוהבת אדם, השניצלים שלה היו ככה ככה"
אז אנחנו פה ביחד כדי להכין את התוכנית החדשה. והתוכנית הזאת צריכה להיות תוכנית טובה, לא קשקושים בנוסח תהני מהחיים תפנקי את עצמך תקצרי את הפירות וכל הבולשיט הזה.
אנחנו מדברים על משימות לביצוע. אנחנו מדברים על דברים עם משמעות.
אנחנו מדברים על דברים שאפשר לכתוב אחר כך על המצבה:
"הקדישה את חייה ל… הובילה את המאבק ב… היתה מחלוצי ה…"
תוכנית תכלס.
ארוכה, מפורטת, מרגשת. כזאת שלא שווה למות לפני שמסיימים אותה.
חשבתי על "חמישים משימות לגיל חמישים"
יאללה, אוטוטו – מ ת ח י ל י ם.