אל תשאלו איזה "יום אהבה" עבר עלי

"זה לא שאני לא אוהב אותך. פשוט אני אוהב גם את האחים שלי" הוא המשיך כשהלב שלי התרסק על השמשה במהירות 400 קמ"ש.

הדמעות צפו לי על העיניים וראיתי מטושטש.
נחנק לי הגרון וכל מה שרציתי לשאול אותו. למה? למה לא אמרת את איממאא?

איך זה הגיוני?

מה אתה לא זוכר את הלילה ההוא שברח לך פיפי כשישנתי לידך כל הלילה וליטפתי לך את השיער?

מה עם הפעם ההיא שעזבתי הכל ובאתי לקחת אותך מב"ס רק כי המורה אמרה שהמבט שלך קצת עצוב היום.

מי מגן עליך כש"האחים האהובים" מרסקים ת'צורה שלך וחוסמים לך את האוויר עם 3 כריות על הפרצוף?

מי מצחיקה אותך כשאתה קודח עם 39 מעלות חום ולחיים בוערות? מי לוחשת לך לפני השינה מילים של אהבה. מי לעזזל מי???

נפגעת עד עמקי נשמתי. התרחקתי ולא הגבתי.

שנייה אחרי הבנתי את זה.
הבנתי ממה נעלבתי.

הבנתי שלא נפגעתי ממנו. נפגעתי מהעובדה שהמורה לא יודעת שאני אימא אהובה.
שאותה מורה ( אין לי מושג מי זאת דרך אגב) מסתובבת עכשיו בעולם בידיעה שניצן גלעד היא לא האדם האהוב על התלמיד שלה.

שהיא בטח חושבת שאני איזו אימא מנוכרת. מפלצת תלת ראשית.

קרוב לוודאי שכשהיא חזרה היום הביתה חיכתה לה ארוחת צהריים מושלמת בליווי תפו"א קריספים במינון המדויק. היא לעסה אותם בתאווה ושיתפה את שלל באי ביתה שמילאו לכבודה את הבית בלונים לבביים, שהיום בכיתה היה ילד אחד שאמר שהוא הכי אוהב את האחים שלו, בזמן שכל השאר. כן. כל השארררר! אמרו את אימא שלהם.

יש סיכוי סביר שהבעל שלה הגיב ב : " ואוו, זה נורא ואיום שילד לא עונה על שאלה כזו "אימא". זה הרי מובן מאיליו!

הבת שלה בטח נחנקה מהתפוח אדמה ואז הוסיפה: " אימא, לדעתי את צריכה לדווח עליהם לרווחה. זה מחשיד".

קרדיט צילום: גלית סבג

נשמתי את הדמעות חזרה לאף. (נייר טואלט זה לחלשים).
מול העיניים ראיתי את המילה 'פרופורציות' והתחלתי לתת בראש מחשבות חיוביות.

תודה שהוא שיתף אותי והרגיש בטוח להגיד לי ככה בפרצוף אמת לא קלה לעיכול.

תודה שיש לו את האומץ להגיד בכיתה מחשבה שונה מכל שאר הילדים.

תודה שיש לו אחים שכיף לו איתם. ושהוא באמת אוהב אותם.

תודה שכולם בריאים.

תודה על ההבנה שמי שאני באמת צריכה לדעת שאוהבת אותי, זאת אני.

ואתם יודעים על מה הכי תודה?

תודה שהוא לא אמר: " את אבא"!!! זה היה ממוטט אותי ללא תקנה!

יום ה"תאהבו ת'צמכם" שמח.

כל השאר מיותר!