אל תכריחו אותי להעיד – העדות בכותרות העתון…..

חבר מועצת העיר חשוד במעשה מגונה….סגן ראש מחלקת החינוך חשוד לכאורה בבעילת קטנה……בבית המשפט הוגש היום הוגש כתב אישום על אונס לכאורה….  כמעט כל יום העתון מרוח בכותרות והתקשורת האלקטרונית פולטת ידיעות כאלה ודומות להן ואני מרגישה כל פעם מחדש כאילו אני שוב ושוב ושוב עוברת את אותו מסע ייסורים. זה כאב שאני לא חושבת שיש איזה אוסף של אותיות שיכול להסביר או להכיל אותו ואין כמעט יום שאני לא מקבלת תזכורת כואבת כל כך למה שאני רוצה לשים בצד או להצליח להניח לגמרי.
אני לא מאשימה אף אחד כי אף אחד לא אשם לפחות עד שלא הוכחה אשמתו. מי שהיה אשם כבר מזמן משוחרר. אולי הוא זוכר שפעם הוא בילה 3.5 שנים בבית סוהר אבל אני מסופקת מאד אם הוא זוכר אם הוא זוכר אותי. אני – אותו זוכרת. אני זוכרת את הריח שלו, את השיער השמנוני והגלי שלו, את מכנסי הקורדרוי והחולצה המשובצת. אני זוכרת את הריח שלו ואיך האצבעות שלו נראות, אני זוכרת את הצורה של הצפורן – וזה לא היה אתמול.   אני חושבת שאין משהו שקשור בו שאני אצליח לשכוח אי פעם.
נכון, אני מצליחה ומנהלת חיים מלאים ורגילים על פניהם בימי השגרה הרגילים ומצליחה בדרך כלל לדחוק את הזכרונות המזוויעים של האירוע, את מערכת היחסים עם המשטרה ועם בית המשפט. עם בניית קלסתרון ואת מסדר זיהוי ושלא יחשוב אף אחד שמסדר זיהוי זה כמו שאנחנו מכירים בסרטים. מסדר זיהוי כאן נעשה באותו חדר (בגודל סטנדרטי) שאני אחד של החדר ומצדו השני של החדר קבוצת אנשים (כולל הנאשם) נמצאים באותו חדר. המרחק ביננו הוא בערך 1 =1.5 מטר. מגע יד מפריד ביננו, לא יותר.
ו…אז, לא בכוונה, למחרת בבוקר אני פותחת את העתון וקוראת בדף ראשון על האשמה כביכול במקרה הזה של  X בתפקיד בכיר והופס…ללא רצון אני חוזרת אל הזכרונות שלי, אל התמונות שאני כל כך משתדלת לשכוח ומצליחה ברוב המקרים כדי להמשיך את החיים כרגיל, אבל מספיק תאור או אזכור אירוע דומה ליום שבו אני לא יכולה למחוק את אותה אפיזודה – היא בדרך כלל מופיעה בעמוד הראשון של העתון.
אני מבינה שיש איזשהו רצון ציבורי לגטימי להשאיר את הנושא על סדר היום, לא לדחוק אותו אל הדפים האחוריים של העתון באותיות קטנות – אבל אני גם מבינה שאני מתקשה להמשיך בשגרה שכל פעם אני עושה צעד קדימה, ושלושה אחורה כי יש משהו שממש מחזיר אותי אחורה וכאילו הוא אומר לי : רצית לשכוח הא? אני את שלי עשיתי, דפקתי לך את החיים. פלשתי לחיים שלך לא רק פיזית – כל פעם בחיים שתחשבי שכאילו נמלטת ממני שתדעי שזו רק אשלייה, את תפגשי אותי בדיוק באותו מקום ובאותו זמן של ציפית להם ותאמיני לי שזה כואב לפעמים הרבה יותר.
עד כמה שזה נכון אני אפילו לא יכולה להתווכח. המציאות חזקה מכל דמיון. כל רצון לדחוק, לא לראות, לא לחשוב, לנסות למחוק מהתודעה – קיימים. אבל הכותרת שמרוחה בעתון בעמודים הראשונים לא מאפשרת לי לשים את הנושא ואת העבר שלי בצד.
אני משתדלת לעשות את מה שאני  רוצה / צריכה- אני משתדלת להמשיך בשגרה, אבל השגרה היא אחרת, היא לא שגרה שמחה, היא שגרה מורכבת כזו והיא כנראה תהייה כזו תמיד. מי שאומר שאפשר לשים את זה מאחור וללכת הלאה – טועה ומטעה. אפשר ללכת הלאה, מוכרחים ללכת הלאה, רוצים ללכת הלאה , אבל זה תמיד יהיה בצד וליד שגרת החיים הרגילה.
בדיוק בין השיפוצים בדירה של השכנים שמוציא אותי מדעתי לבין הדפדוף בעתון עם הקפה אני קוראת ש- ר. (נדמה לי) מסרבת להעיד ואני כל כך מבינה אותה. אני פחות מבינה את מי שמכריח אותה (לפי חוק מדינה או משהו דומה…). אני מבינה לחלוטין את הצורך הפורמלי. אני מבינה שיש כאן צורך חברתי, אני מבינה את "מדינת ישראל נגד…" – אני לגמרי מבינה אותה. אני מבינה את אותה ויה-דלורוזה שהיא תצטרך לעבור אם יכריחו אותה.
מי יכול להכריח אותה להאנס שוב? מי יכול להכריח אותה להאנס מילולית שוב ? להיות שוב מכוסה באותיות שהוא אמר לה (אם אמר לה לכאורה) בזמן המעשה, מעורטלת לגמרי גם פיזית וגם מילולית. מי יכול להכריח אותה לחוות את זה שוב ? מי שרוצה להכריח אותה צריך לזכור שהוא מוביל אותה במעלה שביל הזכרונות, שהוא מטלטל את גופה ונשמתה ואף אחד לא יהיה איתה אחר כך וגם אם יהיו – אף אחד לא יהיה במקומה.
צריך לשפוט אותו (לכאורה , אם אכן עשה את המעשה), צריך להאשים ולהעניש אותו כמו שמגיע לו. היא כבר נשפטה וממשיכה ותמשיך להענש כל חייה. היא לא תשכח אותו אף פעם וזה יהיה העונש שלה. הוא אולי יופיע בזכרונות ובחלומות שלה, נדמה לה שהוא אולי יופיע כשהיא תלך ברחוב ותראה מישהו דומה לו מעבר לכביש, היא אולי תעשה בערב את ההליכה היומית ותשמע מישהו צועד  מאחוריה ואף פעם לא תהייה משוחררת. השנים ייקלו עליה, יחזירו אותה לשגרה המדומה. היא תחזור לעבודה, תסע לחו"ל, תבלה בבתי קפה, היא תמשיך בשגרה – אבל זו תהייה שגרה מטלטלת ומדומה לגמרי.
הוא…אם אכן הואשם , חטא ופשע – עבר את התהליך המשפטי (חלק מהסיכון), עורך הדין שלו יסביר לכב' השופט ובית המשפט שהוא "חולה", שנסיבות חייו הביאו אותו למעשה הנורא הזה, שהוא מצטער, שהוא אף פעם לא ייעשה את זה שוב, הוא יבקש סליחה ומחילה מהנפגעת ובית המשפט יחוס עליו ולא ייתן לו את העונש המקסימלי (מה פתאום?) הוא יסתפק באיזה עונש ביניים של מספר מצומצם של שנים (במקרה הטוב), עורך הדין מסביר לו שהוא קיבל עונש "לא רע", במתמטיקה של הלשון העברית – על התנהגות טובה יורידו לו שליש והוא ימשיך בחיים שלו ולא יזכור או יזכור מדי פעם שהוא הייה שם. זה לא ילווה אותו כל חייו.
הוא ייפתח את העיתון מדי פעם (אם הוא יודע לקרוא) יעלעל למדור הספורט, יקרא שמכבי נצחה את הפועל או היה איזה משחק בינלאומי, ויאמר באנחה קורעת לב "איזה חרא של משחק" או לחילופין "השוער בן זונה". הוא אף פעם לא יביט בכותרת הראשית וגם אם יביט הוא יקרא שם על נושאים אחרים לגמרי.
הוא קורא עתון אחר – המבט שלה יינעל בכותרת ההיא ושוב תצעד בשביל המטלטל של  שביל הזכרונות.
יחי ההבדל הקטן.