אל שולחנו של הזאב/רוזלה פוסטורינו

סיפורה של רוזה בספר חופף בחלקו את קורות חייה של מרגוט. "בעלה של פולק יצא להילחם במלחמת העולם השנייה וחמותה הציעה לה לעבור לגור בכפר גרוס פארטץ' אחרי שדירתה הופצצה. אולם זמן קצר אחרי שהגיעה לכפר היא נלקחה ממנו בכפייה על ידי האס-אס. "מובן שפחדתי", היא תיארה את חששה מהתפקיד שייעדו לה במפקדתו של היטלר. "לא הייתי כאן היום אם האוכל היה מורעל. אולצנו לאכול אותו. לא הייתה לנו ברירה", היא סיפרה לעיתון "טיימס". היא התגוררה ביחד עם חמותה מחוץ ל"מאורת הזאב" עד לניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר – באמצעות מזוודת נפץ – ביולי 1944. מאותו רגע היא נלקחה לבניין בית ספר באזור והוחזקה בו תחת השגחת האס-אס והייתה יכולה לראות את חמותה רק בסופי שבוע."

אל שולחנו של הזאב

אל שולחנו של הזאב

רוֹזֵלָה פּוֹסטוֹרינוֹ

תרגום מונה גודאר

הוצאת ידיעות ספרים

320 עמוד 2020

כשקראתי את המאמר  בווינט על הטועמות של היטלר התברר לי שהספר מבוסס על סיפורה של הניצולה היחידה מבין הטועמות והיא מרגוט פולק, בת ה- 95."היא  הייתה אחת מבין עשרות נשים שפונו מבתיהן על ידי האס-אס ואולצו להעתיק את מגוריהן ל"מאורת הזאב" – מפקדתו של אדולף היטלר במזרח פרוסיה ]כיום פולין.[ במשך יותר משנתיים טעמו הנשים את האוכל של הצורר הנאצי כדי לוודא שהוא אינו מורעל."

סיפורה של רוזה בספר חופף בחלקו את קורות חייה של מרגוט. "בעלה של פולק יצא להילחם במלחמת העולם השנייה וחמותה הציעה לה לעבור לגור בכפר גרוס פארטץ' אחרי שדירתה הופצצה. אולם זמן קצר אחרי שהגיעה לכפר היא נלקחה ממנו בכפייה על ידי האס-אס. "מובן שפחדתי", היא תיארה את חששה מהתפקיד שייעדו לה במפקדתו של היטלר. "לא הייתי כאן היום אם האוכל היה מורעל. אולצנו לאכול אותו. לא הייתה לנו ברירה", היא סיפרה לעיתון "טיימס". היא התגוררה ביחד עם חמותה מחוץ ל"מאורת הזאב" עד לניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר – באמצעות מזוודת נפץ – ביולי 1944. מאותו רגע היא נלקחה לבניין בית ספר באזור והוחזקה בו תחת השגחת האס-אס והייתה יכולה לראות את חמותה רק בסופי שבוע."

הפרטים הטכניים דומים אבל בספר החזק והמטלטל הזה יש הרבה מעבר לכך. הסופרת לא הספיקה לראיין את הניצולה והחלק שהוא מפרי דמיונה מוסיף וממחיש את המציאות הקשה. את הסיוט והפחדים היומיומיים מהרעלה כשמצד שני יש התענגות על המאכלים המעולים של היטלר שלא כוללים בשר ודגים. אפילו יש לגלוג שהצואה שלו ושלה הם אותו דבר בסיומו של יום. את האחווה והרצון להשתייך –  החברות בין הבנות שכה הייתה חשובה לרוזה  שהייתה שונה מהן. היא בת עיר משכילה בלי ילדים והן כפריות עם ילדים.רוזה אינה נאצית ואילו חלק מהבנות פאנאטיות.

יש את הקשר עם חמה וחמותה וגעגועים לבעלה, יש רגשי אשמה על התפקיד שהיא ממלאת ועל סודות ששמרה מפני אחרים וגם הרצון האנושי הפשוט לשרוד ולרצות להיות נאהבת. יש גם הרבה חשיבה ופילוסופיה על החיים.

הספר גילה לי הרבה פרטים היסטוריים שידעתי אך לא מנקודת מבט של אישה גרמניה שאינה נאצית.

משפטים שאהבתי:
"חיינו שתים- עשרה שנים תחת דיקטטורה וכמעט לא הבחנו בכך…
הזעם שלי כלפי היטלר היה אישי. הוא גזל ממני את בעליובגללו הסתכנתי במוות יום אחר יום…
לקיחת הדם הכריזה בדרך סופית על מעמדנו כחיות…

בסיכום- ספר לופת וחזק. מומלץ.

אל שולחנו של הזאב

המאמר בווינט
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4343114,00.html
הספר התקבל מאתר עברית בשיתוף עם סלונה
https://www.e-vrit.co.il/Product/16853/%D7%90%D7%9C_%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%95_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%96%D7%90%D7%91