כשהייתי ילדה אהבתי ללכת למספרה של הרצל הספר. בפנים היתה תלויה מראה גדולה על הקיר, ועוד אחת כזו בגב המספרה, וביחד הן יצרו אינסוף השתקפויות. אני לא יודעת אם היה זה סגנון העיצוב של שנות ה-80 או שזה פשוט היה הקטע של הרצל. אהבתי לשבת על הכיסא הגבוה ולהתבונן דרך המראות באלף הפנים של עצמי. ברגע הזה אף פעם לא הרגשתי לבד.
ישנם לילות בהם מתעוררים זיכרונות ילדות מאובקים ומתוכם צף ועולה ניחוח לבדות, והבנה שתמיד היתה נוכחת כמו חברה טובה. אני רואה את כולם, שומעת מה אומרים, אבל לא מבינה מה בכלל מצחיק אותם ובאיזו שפה הם מדברים. ככל שיש יותר אנשים, דווקא אז היא מגיעה, כמו להכעיס, עוטפת כמו בועה.
האם זו רק אני? יכול להיות שכולם מעמידים פנים? אולי אני סוחבת איזה גן תורשתי, ומעדיפה לא להיות לגמרי נוכחת ורק להשקיף מהצד? אולי זה בעצם כאב הנטישה הקיומי שנמצא בכל אחד מאיתנו, ברגע בו הוא נולד. חוויית הנפרדות מהרחם כל כך חזקה, עד שנצרבת אצלנו עמוק בתודעה ומלווה אותנו כל ימינו. הכאב מתעורר כל פעם מחדש כשמישהו אהוב נפרד מאיתנו ומציף בנו רגשות אשמה, בגידה ובדידות.
אני נזכרת בקווץ' הראשון שהיה לי בלב. אני כמעט בת 11, סבתא שלי, שהיא הסבתא הכי טובה בעולם, מתכננת איתי את היומולדת שלי. אנחנו מדברות כל ערב בטלפון, והיא מזכירה לי שאני הנכדה הראשונה שלה מהבן היחיד שלה. אני אוהבת את הסיפורים שלה, בעיקר על איך שעלתה ברגל בשלג מרוסיה, וברחה ממחנה באמצע הלילה, והסתירה מתחת למעיל את אבא שרק נולד, כי היה שם רופא שהרג תינוקות יהודים. ואני בכלל לא מבינה איזה מן מחנה זה. כל בוקר אני סופרת את הימים לקראת היומולדת. הבוקר יצאתי לבית-ספר עם הרגשה מוזרה. כשחזרתי, מצאתי את אבא בוכה עם דמעות. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. אמא מסבירה לי שאתמול בלילה, סבתא מתה, ככה סתם פתאום. אני לא מבינה מה היא אומרת ורק פחד תהומי שוטף אותי, את הילדה הקטנה, שגילתה בלי כוונה שלחיים האלו יש סוף.
עם הזמן אנחנו סוגרים את הלב, מכווצים אותו כל פעם קצת. מעדיפים למלא את הזמן בעשייה, יוצרים לעצמנו הסחות דעת, העיקר שלא נרגיש כאב, שלא נצטרך להתמודד עם עצב או בדידות. אז אנחנו מביאים עוד ילד, מחליפים בית, טסים לחופשה, משפצים את הבית, ומתכננים כבר את הטיול הבא.
בשנים האחרונות שכחתי שהייתה לי פעם חברה כזאת, בדידות. העסקתי את עצמי מבוקר עד ערב. אפילו באוטו הדלקתי את הרדיו חזק רק כדי לא לשמוע את המחשבות של עצמי. ככה אין סיכוי שארגיש לבד. אין בכלל סיכוי להרגיש.
עד הרגע שהייתי שוב לבד.
כשהלבד מגיע, הוא בא כמו בצניחה חופשית רק שהמצנח לא נפתח. נפער בור אינסופי של ריק, של חוסר משמעות וערך בלי כל אותם הדברים שהייתי קודם. אין לי במה להיאחז, ונראה שאין דבר, גם לא זוגיות וילדים, שיכול למלא את החלל.
נותר רק געגוע למקום הזה בתוכי, שמאמין בעצמו בביטחון גמור בלי כל ספק, שיודע בוודאות שלא אתעה בדרך. תמיד חיפשתי אחר אותו "מישהו" שזיהה בי את הפוטנציאל, וגרם לי להרגיש אהובה ונחוצה. עכשיו אין לי ברירה, אני זו שצריכה למצוא את הפוטנציאל הזה בתוכי.
התחלתי לבקש מעצמי סליחה. על כל השנים שלא הרשיתי לעצמי להרגיש. סליחה על ששכחתי את הילדה הקטנה ולא נתתי לה חצי ממה שחלמה. לקול שלי שלא אפשרתי לו לצאת החוצה כל כך הרבה שנים. סליחה על שלא ראיתי את עצמי כי הייתי עסוקה נורא בלהיות בסדר עם אחרים. על שלא נתתי לקול השקט שבפנים להוביל אותי והלכתי בעיקר עם השכל ועם מה שצריך. סליחה על קנאה מיותרת שאכלה אותי כל פעם שמישהו הגשים את מה שרציתי עמוק בפנים. על שהרגשתי אשמה כשנכשלתי ועוד יותר כשהצלחתי. סליחה שלא אהבתי את עצמי מספיק, כמו שאוהבים אותי אלו שתמיד נמצאים שם בשבילי. סליחה על הרגעים בהם פחדתי, ועוד אחת על שלא ראיתי את האומץ שלי גם כשהיו לי ביצים.
גיליתי שיש לי הרבה סליחות לבקש מעצמי. ועם כל סליחה שהגיעה, התגלה מקום חדש בתוכי שמחכה לסליחה שלי. כל כך הרבה דמעות נשפכו, וכל כך הרבה מקום נקי התפנה בלב אחר כך. את החלל מילא מן שקט חדש וטוב. הבנתי, שרק אני יכולה לאהוב אותי באמת, כמו שאף אחד מבחוץ לא יכול.
לפעמים בלילה הייתי מדמיינת את אבא שלי אומר לי מלמעלה "אם היית יודעת כמה אני גאה בך, לא היית בוכה כל כך הרבה".
כשהייתי ילדה, הייתי לוקחת את התיק החום של אמא שלי, כשאף אחד לא רואה, ומסתגרת איתו בחדר למשך דקות ארוכות. הייתי מחזיקה אותו ביד, עוצמת עיניים ומסתובבת סביב עצמי במהירות, בתקווה שפעם אחת אפקח עיניים ואראה שהפכתי לוונדר-וומן. תוך כדי הייתי נתקפת בהלה, מה יקרה אם יצליח לי, וישר קצב הסיבובים היה יורד. הייתי בטוחה שבגלל שאין לי את האומץ הדרוש, הקסם לא קורה לי.
היום הפסקתי לנסות להיות מי שאני לא. אני מרגישה שאני מתקרבת לאהוב את עצמי, ככה פשוט, בדיוק כמו שאני. יש לי אותי וזה הכי טוב שיש.
