כשהסופר ארם פריש, נרשם לפסטיבל ספרות במרקש, לרגע אחד הוא לא חשב, שימצא את עצמו בלב מדבר סהרה, בשבי ועוד עם סופר אחר, עם יואל און ואשתו היפה.
כל שרצה, למרות שהוזמן בגלל שמישהו ביטל, היה להגיע לפסטיבל ואולי שם להצליח ולצאת מאלמוניותו.
השלושה, פריש, און ואשתו, מנסים להבין משוביהם מדוע נחטפו ומה גזר דינם. הימים עוברים וחולפים, ימים הופכים לחודשים. והשבי הופך לשגרת יומם.
מתברר שעל און בקשו סכום כסף רב, סכום קטן בהרבה על אשתו ועל פריש לא בקשו כלום…
בין פריש, שהיה סופר אלמוני, ליואל און, סופר פופלארי, מוכר ובעל תהילה, מתפתח מחול הנע בין בוז, כעס, שנאה לאחווה ואף אהבה. אשתו של און, הופכת בעצמה לחלק מהמחול, כשהיא נעה ונדה בין השניים.
במקביל, מתפתח לו עוד סיפור , ההולך ונרקם מדמיונו של יואל און. אותו רומן מוכתב לאשתו, תרזה, והקהל הסמוי, שאליו הרומן מופנה או שלא, ארם פריש.
עלילת הרומן, אמנם מתרחשת אי שם באירופה שנים רבות אחורה, אך באופן לא מפתיע, שם הגיבור הוא אברם פריש, ועלילתו הופכת למטאפורה לתחושות של שלושת השבויים, מטאפורה לצורך של כל אחד ואחד מהם לשייכות והכרה חברתית. ככל שהזמן עובר ומצבו הגופני של יואל מתדרדר אשתו ואז פריש מסיימים את העלילה. כל אחד משלים אותה בדרך שבה הוא בוחר. און הפך את פריש לילד בעייתי, בן לאם שעסקה בזנות ונאלצה לשלוח אותו לקרובי משפחה בעיירה בשם פוזמק. תרזה, רואה את המרד בפריש ועוזרת לו להתחיל חיים חדשים ופריש הופך את דמותו לאיש מצליח ומוכר, ששינה את שמו לג'ואל אואן.
עלילה נוספת בספר, היא זיכרונותיו של פריש, הבנויה מזיכרונותיו וממכתביו לאשתו. בעלילה זו, פריש מתגלה כסופר שכל חייו שאף להגיע להכרה ולהפוך לסופר קאנוני.
ומהו סופר קאנוני? בספר מתעורר דיון על אילו סופרים ויצירות שורדים, ויואל און המצליח, מתאר לפריש:
"היצירות הספרותיות השורדות הן אלו שתכונותיהן מתאימות לתנאי המחיה….חיה ספרותית מוצלחת זקוקה רק לדבר אחד. היא זקוקה לצבעי הסוואה. סופר קאנוני הוא סופר שיודע להסוות את עצמו בהתאם לצורכי הסביבה. הוא גם פטריוט וגם חתרן. הוא גם לאומן והא גם ליברל. הוא גם נהנתן וגם מתייסר. הוא גם פמיניסט וגם מיזוגיני. הוא גם צנוע וגם ראותן…הוא יצור מתעתע. ולכן הוא יצור מנצח. יצור שצולח את האבולוציה הספרותית בקלות."
אלמוניות הוא ספר, המתאר בצורה ספרותית ואינטליגנטית, את הצורך של בני האדם, שמישהו יאהב אותם, יכיר בהם, ולהרגיש שייכים (הרי בני האדם הם בסופו של דבר חיה חברתית). כל אחת מהדמויות בספר חווה זאת בצורה אחרת.
פריש, בצורה הבוטה והבולטת בחוסר בטחונו. הוא זה שמנסה כל הזמן לצאת מאלמוניותו.
תרזה, היא הצל של יואל און, למרות שהיא לא בהכרח פחות מוכשרת ממנו, ולא בכדי היא מכונה פעמים רבות 'אשתו של'…
ויואל און, אמנם הוא בעל האון הספרותי, הכבוד והתהילה, אבל הוא חסר בטחון בנוגע לאונו מול אשתו, הוא זקוק לה (הופך אותה למעין מזכירה שלו) והוא זקוק לקהל כאוויר לנשימה. בסוף הספר, הוא אף חושף, שדווקא פריש, הפך לאחד מחבריו הקרובים ביותר…
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
