היא נכנסת לסטודיו לאימון היכרות. "נעים מאוד. אני מזל" היא אומרת.
אני רואה אותה בוחנת את הבנות האחרות ומחייכת. מבינה שהיא עוף קצת מוזר בין כל האמהות הצעירות שמתאמנות אצלי.
האימון מתחיל. היא עושה מה שהיא יכולה, וכל כמה דקות עוצרת ומתנשפת. אני מחליפה לה תרגילים, והיא עושה מה שהיא יכולה. קשה לה. אני רואה שקשה לה.
אחרי 3 תחנות, היא עוצרת ונעמדת בצד. מנסה להסדיר נשימה. לעכל את כל מה שקורה מסביבה. "אני בסדר" היא אומרת לי כשאני ניגשת אליה, ואני מחייכת חזרה ומשחררת, חושבת לעצמי שזה היה ברור. שהאימונים האלה לא מתאימים לכל אחת.
בבוקר הבא אני מתקשרת אליה. ברור לי שלא יהיה לזה המשך,אבל זה הנוהל שלי לגבי כל מי שבאה אלי לאימון נסיון. אני שואלת אותה איך היא מרגישה ואיך היה לה בכלל.
"גרוע!" היא עונה לי. "יש לי כאבים חזקים בכל הגוף. לקחתי כדור מרוב שכאב לי". אני שותקת. "אבל היה לי כיף בטירוף!" היא ממשיכה לתדהמתי. "חזרתי הביתה ובעלי אמר לי שמזמן לא ראה אותי כל כך אנרגטית! הוא אמר לי שאני חייבת להמשיך. איך אני נרשמת?". הלם.
אני ממשיכה בעדינות, שואלת אותה אם אולי זה אימון חזק מידי עבורה ואולי צריך למצוא לה משהו יותר רגוע.
"יהיה בסדר" היא ממשיכה. "כשאני ארגיש שאני לא יכולה יותר אני אעשה הפסקה קטנה כמו שעשיתי, ואני אתגבר". אני שומעת אותה ומתמלאת הערצה לאשה הזו! מדובר פה בלוחמת. אחת שלא מוותרת. וברור לי שגם אני לא מוותרת עליה!
(צילום: אלבום פרטי)
אני כל הזמן אומרת שכשאנחנו מלאים אנרגיה, הכל קטן עלינו! ומזל? היא הבינה את זה כבר באימון הראשון.
לא. זה לא קל. זה גם לא אמור להיות. אבל האימון הזה הוא באמת מסיבה אחת גדולה, וכשכיף אז מתמידים. וכשמתמידים, רואים תוצאות.
תשעה חודשים עברו מאז שמזל נכנסה אלי לסטודיו. כל אימון מחדש היא מזכירה לי שהכל עניין של גישה. שהכל מתחיל ונגמר אצלנו בראש.
היא מתאמנת, לא עוצרת, לא מוותרת ומתחזקת. היא קופצת, דוחקת, עושה עמידות ידיים על הקיר, מחייכת בלי סוף ועפה על עצמה ועל החיים!
האשה המופלאה הזו באה ללמד אותי שיעור. להזכיר לי לא להסתכל בקנקן.
האשה הזו גרמה לי להבין שהאימון הזה מתאים לכולן. בכל גיל. בכל מצב. שאם רוצים – הכל אפשרי.
האשה הזו היא המזל שלי!
מוזמנים לעקוב אחרי:
