איש ושמו אובה הוא יותר מסיפורו של איש ששמו אובה. זהו סיפור על אהבת אמת ואהבת ערכים.
אובה הינו איש נוקשה המחפש למות. הוא מנסה להתאבד מספר פעמים בספר, ללא הצלחה. על מה לא חשב: על לתלות את עצמו, לחנוק את עצמו למוות בגראז', לירות בעצמו… בכל פעם מחדש, מישהו בדיוק הגיע ולא נתן לו למות בשקט…
הוא איבד את רצונו לחיות לאחר שאיבד שני דברים חשובים לו ביותר : אישתו ועבודתו.
אדם צריך להרגיש מועיל, זו היתה דעתו. והוא תמיד היה מועיל. זאת עובדה שאיתה איש לא יכול להתווכח. הוא תמיד עשה את מה שהתבקש. עבד, מעולם לא לקח ימי מחלה, התחתן, החזיר חובות, שילם מיסים, מילא את חלקו, נסע במכונית ראויה. וכיצד החברה הודתה לו? פשוט נכנסו אליו למשרד ואמרו לו ללכת הביתה, זה מה שהחברה עשתה. ויום שני אחד הוא כבר לא היה מועיל.
אישתו היתה בשבילו החיים. איש מעולם לא שאל את אובה איך נראו חייו לפני שהכיר אותה.סביר להניח שאילו נשאל היה משיב שלפניה פשוט לא היו לו חיים. אבל אם מישהו היה שואל אותו, הוא ללא ספק היה עונה שלא היו לו חיים לפניה. וגם לא אחרי מותה.
סוניה ואובה הינם סיפור אהבה מרגש, המסופר במקטעים במהלך הספר. הם היו שונים, אבל, נמשכו האחד לשוני של השני וידעו להעריך אותו. היא אהבה לדבר, ואובה אהב לשתוק. במבט לאחור, אובה שיער שזו תמצית הביטוי "בני זוג משלימים".
אובה הבין רק בדברים שהיה אפשר לראות ולמשש. בטון וברזל. זכוכית ופלדה. כלים. דברים שניתנים לחישוב. הוא הבין בזוויות ישרות והאמין בהוראות ברורות. מודלים ושרטוטים. דברים שאפשר לשרטט על נייר. הוא היה אדם של שחור ולבן. והיא היתה צבעונית, הצבע בחייו.
הוא מעולם לא הבין מדוע בחרה בו. היא אהבה רק דברים מופשטים, כמו מוזיקה וספרים ומילים משונות. אובה היה איש מעשי. הוא אהב ברגים ופילטרים. הוא העביר את החיים כשידיו תחובות בכיסיו. והיא רקדה.
אבל היא ידעה טוב מאוד למה בחרה בו: אולי הוא לא כתב לה שירי אהבה, לא שר לה סרנדות, לא קנה לה מתנות יקרות. אבל אף ילד אחר לא העלה על דעתו לנסוע שעות בכיוון ההפוך ברכת רק משום שאהב לשבת לידה ולהאזין לדיבורים שלה.
היא אהבה את היותו איש הגון ובעל עקרונות, שאף הזכיר את אביה בהתהגותו.
היא היתה אישה יפיפה, אך יופיה האמיתי לא היה החיצוני, אלא באישיותה. היא אהבה אנשים ואת החיים, למרות שגורלה לא תמיד שפר עליה. כל אדם צריך לדעת למען מה הוא נלחם. כך היא אמרה. והיא נלחמה למען הטוב. למען הילד שלעולם לא נולד לה. ולכן אובה נלחם למענה.
אנשים נהגו לומר שהוא מריר. אולי הם צדקו, הדקויות לא עניינו אותו. הוא מעולם לא חשב על כך. אנשים גם כינו אותו "א- סוציאלי", ואובה הניח שהמשמעות היא שהוא לא חובב גדול של בני אדם. עם הקביעה הזאת הוא היה יכול להסכים. מרבית האנשים הרי לא שפויים.
היחידה שהוא העריך והיה קשוב לה היתה אשתו, למענה הוא היה מוכן לעשות הכל. והיא אהבה אותו בכל ליבה וקבלה אותו כפי שהוא. לאחר מותה, הוא הסתגר, אבל אט אט, כשהסביבה לא הרפתה ממנו ולא "נתנה לו למות בשקט", הוא חשף את היותו איש הגון, עוזר שיודע לתת את כל כולו (גם אם זה נעשה עם רגזנות ובצורה רוטנת).
לאובה לא היו חיים קלים גם, הוא נשאר לבדו בעולם כנער ונאלץ ללמוד לשרוד. אשתו של אובה,היתה אומרת שכל הדרכים שבהן תפסע במהלך חייך יוליכו אותך בסופו של דבר אל המקום שאליו נועדת להגיע. כי אולי מבחינתה הגורל הוביל אותה. אבל אותו הוביל אדם. האדם הזה היה אביו, הוא למד ממנו את אהבת המכוניות, בעיקר את הסאאב, שאין לה תחליף… הוא למד ממנו מה זה יושר, מוסר עבודה, הוגנות וכך הפך לאיש שהוא הפך.
לאובה דרך חיים משלו, את דרכו לראות את העולם הזה.הם אמנם מתוארים בספרו של פרדריק בצורה הומוריסטית למדי, אך הם בהחלט טומנים בתוכם עומק:
• הוא דווקא חשב שכדי לצלוח את החיים נחוצים מעט סדר וארגון. והוא סלד מהגישה המודרנית הזאת, שלפיה כל חפץ הוא בר החלפה. מהעידן שבו הנאמנות הפסידה במערכה. היום אנשים מחליפים חפצים ומתחדשים בהם במהירות כזאת, שכל הידע והמידע על אופן הרכבתם ובנייתם של החפצים האלה כבר נעשה מיותר. לאף אחד כבר לא אכפת מהאיכות.
• אם יש משהו בעולם הזה שאובה ממש מתעב, זה כשמישהו מנסה לרמות אותו. אשתו של אובה נוהגת להתבדח ששלוש המילים השנואות ביותר על אובה הן "לא כולל בטריות".
• אשתו של אובה נוהגת לנזוף בו על כך שהוא פותח בריב על כל דבר. אבל אובה לא מחרחר ריב. פשוט חשוב לו שדברים יתנהלו בצורה צודקת.
• הוא אף פעם לא הבין מה הטעם לדשדש בעבר ולשאול את עצמך למה החיים נהיו כאלה ולא אחרים. אתה מי שאתה ואתה עושה מה שאתה יכול וזה מספיק טוב, כך חושב אובה.
• לא שיש לאובה משהו נגד שמנים. ממש לא. זכותם של אנשים להראות איך שהם רוצים. הוא פשוט אף פעם לא הצליח להבין אותם. לא הצליח אפילו להבין איך זה קורה. כמה כבר אדם אחד מסוגל לאכול? מהן הפעולות הנדרשות כדי להפוך לעוד אדם שלם? זה בכל זאת דורש סוג של נחישות ודבקות במטרה, מניח אובה.
• הוא העריך את השגרה. הוא אהב לדעת למה לצפות. אחרי מות אביו החל להבחין בין אנשים שעושים את מה שמוטל עליהם ובין אלה שלא. ובין אלו שרק מדברים. לכן אובה המעיט בדיבור ועשה יותר.
• גברים הם מי שהם בזכות המעשים שלהם. לא בזכות הדיבורים שלהם.
• עבודה טובה היא שכר בפני עצמו, כך היה אביו אומר, ואובה הסכים עם הקביעה.
• אובה סבר שהבתים הם צפויים והוגנים,וגומלים לך כראוי. תכונה שלא מאפיינת בני אדם.
• כי בחייו של כל גבר מגיע הרגע שבו הוא צריך להחליט איזה סוג של גבר עליו להיות. מהסוג שמאפשר לאחרים לדרוך עליו, או מהסוג השני. זו נקודת התפתחות מכרעת בחייו של כל גבר.
• אובה למד שאם אין מה להגיד, תמיד כדאי לשאול. מניסיונו הוא ידע שהדרך הטובה ביותר להשכיח מאדם את איבתו כלפיך היא לתת לו אפשרות לדבר על עצמו.
• יתכן שישנם אנשים שחושבים שאין קשר בין רגשות למכוניות. אבל הם טועים.
אובה רואה את החברה המודרנית כחברה מעוותת, חברה של עצלנים, שלא טורחים לתקן כלום, חברה צרכנית וריקנית. כי ככה עושים היום, מסתבר. קונים בקרדיט ונוסעים במכוניות חשמליות וקוראים לבעלי מקצוע שיבואו להחליף נורות. מניחים פרקטים ומתקינים שואבי אבק מרכזיים וכו' וכו', חברה שלמה שלא מסוגלת להבדיל בין דיבל בטון לסטירה מצלצלת, ככה מסתבר שנהוג היום.
אובה מודד את ערכו של גבר במה שהוא עושה ויכול לעשות, בנוסף כמובן, לאיזו מכונית רכש לעצמו.היכולת לעשות משהו כמו שצריך במו ידיך כבר לא שווה כלום. ואם פתאום אפשר פשוט לקנות הכל, אז מה באמת החשיבות של היכולת הזו? מה ערכו של גבר במציאות כזו?
אז מה אומר ומה אגיד, למרות הנוקשות שבו וראייתו המקובעת את החיים (זה עניין של הרגל. והרגלים אין סיבה לשנות), גם אני לא יכולתי שלא להתאהב באיש הזה… האיש ששמו אובה.
XOXO
אחת שיודעת 😉
