מדוע כן פיוס ולא נקמה / איריס שגב
בסאם ארמין, חברי הפלסטיני מהגדה, פרסם הבוקר תמונה בפייסבוק. בתמונה שתי נערות צעירות, יפהפיות ישראליות, בשערן הגולש, בחיוכן המושלם ובציפורניהן המטופחות מחזיקות נייר בו רשמו בכתב ידן העגול:
"לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים".
בסאם לא צרף כל אמירה משלו לַפּרסום, ובשקט הזה פלחו המילים את לבי כמו שפלחו, בוודאי, את לבו. בתו של בסאם, עביר, בת ה-10, נהרגה לפני שבע שנים מאש חיילינו. בני שלי, נמרוד, נהרג מאש חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה.
אולי זאת הייתי אני, הבלונדינית הכל כך בטוחה, כל כך מלאה בעצמה, בתמונה. אולי הייתי אני בטוחה בארצי, בצדקי, באמת שלי, כותבת שלטים וסיסמאות מלאי שנאה בחסות העיוורון, בחסות המוח השטוף, המסרב לראות ולהכיר בסבל של הצד השני. איש לא פקח את עיניי לראות שגם שם יש בני אדם כמוני, גם שם יש אמהות ואבות המבכים את ילדיהם, טעם דמעותיהם כטעם דמעותיי, וכאב ליבם ככאבי אני.
בארצי ישראל הקמתי את משפחתי. כמעט את כל מלחמותינו חוויתי על בשרי, כילדה, כנערה, כאשה וכאם. בנים של חברים, בנים של שכנים ובני כיתה נהרגו. בגאוותי ובטפשותי קיוויתי שלי זה לא יקרה. לאמתו של דבר, הייתי בטוחה שבי זה לא יכול לפגוע, עד כדי כך משומנים היו מנגנוני ההגנה שלי. ועדיין היו משומנים כשהקצינים מודיעי הבשורה המרה דפקו על דלתי. סירבתי להבין, אירחתי אותם בביתי, ואת השכנים שנהרו פנימה, ואת החברים שבכו על כתפיי.
והידיעה חלחלה אט אט. כולם כאן. רק נמרוד חסר. הנוכחות האינסופית של המון האדם אינה מורגשת כלל. רק חסרונו של האחד מורגש. ואת האחד לא ניתן להשיב. גם אם יעשו עוד אלף מלחמות לא ניתן יהיה להשיב אותו.
אז ביקשתי לי שלום. לי ולכל האמהות שכולם מנסים לעטוף אותן, אך הבדידות והקור חודרים את המעטה הכאילו-עוטף הזה. והקור והבדידות שלי הם הקור והבדידות של כל האמהות שמאבדות את ילדיהן, גם כשהן בצד האחר.
ביקשתי לפוגשן ופגשתי אותן. את הנשים הפלסטיניות! התחבקנו ובכינו ביחד. חלקנו את כאבנו והכאב היה אחד. בביקורי בשכם פתחה נסרה, חברתי, את דלתה בפניי, ותמונות שני בניה שנהרגו היו תלויות על קירות הבית ומונחות על מדפים, בדיוק כמו שתמונותיו של נמרוד תלויות בביתי ועל המדפים. חנאן, שגם בביתה ביקרתי, הראתה לי את המחברת של בנה שנהרג, ואת היומן, ששמרה מאז היה בבית הספר, כמו שאני שומרת בחיל וברעדה חפצים של נמרוד. סלואה ארמין, אמה של עביר, בוודאי שומרת גם היא את מה שצברה עביר בעשר שנותיה הקצרות, בטרם נהרגה.
נקמה תגרום לעוד המון אמהות ואבות לבכות על בניהם. המון מחברות ומזכרות של בנים שנפלו ייערמו בבתינו, המון לבבות יכבידו ואינסוף דמעות שטעמן דומה יחרצו תלמים על לחיינו. הלוואי ויכולתי להעביר את המסר הזה לשתי הנערות בתמונה שבסאם פרסם, ולהמונים האחרים שרוצים בנקמה כאילו הייתה פתרון לשפיכות הדמים. הפתרון הוא לְדַבֵּר להכיר את הצד האחר, להקשיב ולגלות את בני האדם שנראים, מתנהגים ומרגישים כמונו. בלי לדבר ולהכיר איש את רעהו לא נלמד פיוס מהו.
בואו נתפייס.
