אני בעד לתקוף את האיראנים. כן כן. עכשיו. מיד. לאלתר. בבוא העת. המוקדם ביניהם.
לשלוח את מטוסינו, אוניותינו, צוללותינו, חיל הרגלים, השריון, התותחנים ואפילו את הלהקות הצבאיות אם יש להן ביצים. המטוסים יפגיזו בתחילה, אחר כך התותחנים ישבשו להם את המכ"מים ולבסוף השריון ירסס את הכל ב DDT כדי שחיל הרגלים יוכל לשיר על "פרחים במשגר ובנות בספסלים האחוריים של הצריח".
כן, לא להותיר דבר. את כל האורניום המתלהם שלהם ואת כל המדענים להכניס להסגר ולשטוף להם את המח שלא ידעו עוד אורניומית מהי. את כל החומיינים והאיטלולות המזוקנים והלא מזוקנים נושיב בבתי אסורים שרוחבם יהיה צר ללא יכולת ללמוד אפילו לתואר ראשון בנגרות בסיסית.
האיראנים כמובן ייכנעו תוך כדי שינטשו נעליהם על החול החם ויימלטו בעור שיניהם אל עבר עיראק השכנה ושם..חחח.. אנחנו יודעים מה יעשו להם העירקאים.. קבב! קבב הם יעשו מהם. קבב עם בהרט.
– אין כמו תוכניות מלחמה כדי להשקיט אותי. זה עושה שלום במרומיו ועושה שלום עלינו. מציירים חצים אדומים, מסמנים סימונים מוזרים על גבי מפות, מנערים אבק מכותרות מאיימות – הכל מוכן ומזומן. תנו לנו מתיחוּת ואנחנו כבר נילחם, או לפחות, נגרום לאחרים להילחם. המדמם ביניהם.
את כל הטילים שיעיפו עלינו נשמיד עוד באוויר, עוד בקנה המשגר, נשמיד עוד כשהם בשא"ש ("גבעת חלפון", דקה כלשהי, יום העצמאות). לא תהיה מכת נגד פרו-איראנית! או בעצם.. תהיה! כן, שיהיה שמח!
אז ככה: מיליוני טילים יעופו עלינו וטובי טייסנו יחלצו את טובי פצועינו (קל, אבל ממש ממש קל) מטובי נקיקנו התלולים. אנחנו נהיה לקראת הכחדה, או הגליה, או הגליה והכחדה. בצר לנו נלחץ על הכפתור האדום, שובל של ייאוש ילווה את טילנו האטומי אלי-יעד כלשהו שיבטיח כי לאחר טיל זה, זהו, יגמר הכל, אבל ממש, ממש, הכל.
נרחיב את ארץ ישראל עד לים השחור, נחזיר את השטחים ונחלק את יפו, נוציא דרכון זר, נמחה נגד האפליה, נעמיד נשים בחזית המחאה – כדי שיראו שלמחאה יש גם צד יפה, נפרק כל חלון ראווה בכיכר המדינה ונרכיב כל קרוון בחוות מדרון חלקלק, נתקצב כביש עוקף גשר לנשים בעלות חצאית קצרה מידי, נירה יריות אזהרה, נמכור שמן לפלסטינאים שעציהם הושחתו ונאפשר איחוד משפחות כי טוב שם מרוב יהודי. הדמוקרטי ביניהם.
– אין כמו אווירת אוטוטו קְרַב, הבו לנו ייאוש עתידי ונעשה מטעמים שיתחרו ב"מאסטר-שף" וב"כוכב נולד 14". למלחמה יש את מיטב היחצ"נים. כולם שירתו פעם בתפקיד בכיר, כולם יודעים הכל, כולם אלופים, או תתי, המאוכזב ביניהם.
באולפנים של זכוכית מנפצים הם את כל התחזיות שהם חזו אתמול ומשגרים אלינו תבנית חדשה שנוצקת אל תוך חששותינו ומתגבשת שם עד לניפוץ של מחר.
"ימי טרום מלחמה אלו – אך ספק אם תגיע" יאמר אחד.
"רחוק יום הקְרַב – אך יצוץ הוא לפתע, אולי אפילו מחר" יאמר השני.
וַיתווכחו וַיתווכחו בין עמדותיהם ויותירו אותנו מבולבלים וחסרי הגנה. קנו סרט הדבקה, שתו מים, הרבה מים ..עוד יזרקו אותנו למים. נו, שיזרקו כבר.
נדברר, נבלבל, נאיים, נאוּיים, נתמסכן, נשתחצן, ניתן להם בראש, דמנו בראשנו – הכל תופס, הכל מתאים, הכל עושה את העבודה. מילים על גבי מילים ותחזיות ונבואות וטיפשים וחכמים – כולם בסירה אחת. סירת האי-ודאות הודאית.
ולפעמים, כשכל הקשקשת רצה לנו מול העיניים, כדאי פשוט לעצום אותן, לחפש מעט חול פנוי ולטמון שם את ראשנו או את אפנו. הרגיש ביניהם.
