אחרי ריח של תינוקות וריח דשא קצוץ זה הריח הכי אהוב עלי.
ריח הכבסים הנקיים שאני תולה מכה באפי ומתערבב בריחות הפריחה בחצר השמשית שלי.
אני מתחילה עם הסדינים הלבנים מכותנה, סדינים כמו של פעם.
הם כבדים וריחניים, מפיצים קרירות נעימה ונפרשים על החבל כמו דף חלק שמחכה לסיפור חדש.
אילו רק יכלו לדבר היו מספרים על לילותיי הלבנים, הבודדים, במיטה הרחבה, על תשוקתי הבלתי ממומשת.
על קצות אצבעותיי אני נעמדת כדי להגיע לחבל המתוח , השמש מכה בעוז בגופי ומלהיטה אותי,
ידי מצמידות את האטבים אל החבל קרוב ומחשבותיי נודדות רחוק עם הרוח ומתנפנפות להן כמו מפרש לבן.
אני מפנטזת על היום שבו אתלה כאן גם מכנסיים גבריות ובגדים של תינוקות ,ואז הסדינים שלי אולי יוכלו לספר סיפור אחר..
התמונה צולמה על ידי יעל כרמי והפוסט נכתב כתרגיל בכתיבת סיפור קצר לצילום ,בסדנה "בלוג משלי" שבהנחייתה.