בשבועות האחרונים לאור גל הטרור הוצפנו באמצעי התקשורת במידע מכל כיוון. אוקי, מה עושים עם הילדים? שייחשפו למידע? שלא ייחשפו? מה להגיד להם? להרשות להם לצאת מהבית? להתנהל כרגיל? הוצפנו גם במסרים חינוכיים מגופים דידקטיים כמו הנהלת בית הספר או ניוזלטר מקופת החולים. האמת היא שהמסרים האלה רק בילבלו יותר.
הגבלת הגישה של הילדים למידע ? מדע בדיוני
זו המלצה שקיבלנו מהנהלת בית הספר והניוזלטר של קופת חולים: שייחשפו רק פעם ביום לחדשות ולא יקבלו סמסים. קצת הצחיק אותי,נשמע כל – כך ניינטיז. הרי הילדים יודעים הכל לפני שזה בכלל עולה לYNET או בטלויזיה.
על הפיגוע בפתח תקווה (דקירה ליד הקנ יון) שמענו בזמן אמת מחברות של הילדה בוואטסאפ, על הפיגוע ברעננה שמעתי ממכר בזמן אמת בסלולרי ("אני בפיגוע ברענהה, לא יכול לדבר.."), אז קצת בלתי ישמים להגיד לנו להגביל את הגישה של הילדים לתקשורת.
המידע עובר בוואטסאפ כ"כ מהר, כמו פולסים עצביים, ומשם מגיעים לחדשות ולא להיפך והרי לא נמנע מהם גישה למובייל שלהם, זה דווקא טוב שהם מדברים אחד עם השני. הגישה של קבלת המידע מאמצעי מדיה מסורתיים כבר לא עובדת. הגל הפתוח שאנו מכירים מהעבר כבר לא רלוונטי כ"כ.
הומור
זו גישה רעננה להתמודדות עם המצב שנתקלתי בה ברחבי הרשתות החברתיות וגם בבית הרצנו בדיחות על המצב. הדרך הזו גם מתלבשת יפה מאוד עם הרוח הצעירה של הילדים והנוער ולכן חבל שהמלצת המנהלת או היועצים החינוכיים לא התייחסה לנקודה זו.
יש לי הרגשה שהאנשים הפשוטים יודעים הכי טוב כיצד להתמודד עם המצב, ההומור השחור משחרר ועוזר לכולנו להתמודד. ואף מילה על בזק…
הכל תלוי בהורים
זה לא באמת משנה כמה נדבוק בהמלצות של הפסיכולוגית או המנהלת אם אנחנו לא רגועים. הורים היסטריים או סופר חרדתיים או סתם חרדתיים יעבירו את ה"ווייב" לילדיהם. ולכן, אין צורך להכביר במלים, עיצות וטיפים כי השורה התחתונה היא: הורה לחוץ = ילד לחוץ. וזה גם תופס לגבי כל תקופה אחרת בחיינו, לא רק בזמן של גל טרור.
ללכת עם תחושת הבטן
בשלב מסויים כשאת אמא כבר לא הכי טרייה את מפסיקה להקשיב לכל מיני עצות וטיפים של שכנים, דודות או יועצות חינוכיות ומקשיבה בעיקר לתחושת הבטן שלך. אני חושבת שזה צריך לתפוס גם לגבי המצב הזה. רוצה שיישארו בבית? מרגישה שצריך להמשיך הכל כרגיל? אין נכון או לא נכון, הכל תלוי במה שאת מוצאת לנכון.
מצב זמני
סיר הלחץ הזה לא יכול להיות לאורך זמן ולכן פשוט אפשר להתייחס למצב כאל זמני, זה נותן קצת פרופורציה על הדברים ומוריד לחץ נפשי.
לדבוק בשגרה
זו ההמלצה היחידה שהסכמתי לגביה עם הצוות המקצועי-חינוכי. אין סיבה לשנות סדרי עולם ולשבת מפוחדים כל היום בבית. ואם הילד רוצה בכל זאת להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר? שיישאר. יום אחד לא יעשה את ההבדל. ובינינו, למי מאיתנו לא בא לפעמים לקחת יום חופש מהכל וסתם לרבוץ בבית, בלי קשר לכלום?
